שקר תמורת שקר

חלק 8: נוחות

מרינט הופתעה כששמעה את הדפיקות המוכרות על הדלת למרפסת שלה. ירד גשם זלעפות בחוץ. הוא בטח לא כאן... היא הלכה לבדוק (רק בכדי לוודא), ושם הוא היה, על המרפסת שלה, כשמזנבו ומאוזניו זלגו מים. שיערו היה צמוד לפניו.

"חתול! מה אתה-- אתה ספוג לגמרי!"

"סליחה," הוא גמגם. "אני... אני לא... אני רק..."

"תספר לי על זה בפנים."

היא תפסה את זרועו והוא נתן לה להוביל אותו אל חדר השינה שלה בלי התנגדות. הוא טפטף מים בכל מקום, עובדה שכנראה לא שם לב אליה. זה היה כאילו שהוא לא באמת היה שם איתה--לא עד שהיא תפסה את ידו ומחצה אותה בעדינות.

"חתול."

עיניו הירוקות ננעלו על שלה. ההבנה הכתה בו, והוא הסתכל למטה על השלולית שיצר. "אה, אני כל כך מצטער, מרינט."

"זה בסדר. חכה כאן, בסדר? אלך להביא לך מגבת."

כשהיא חזרה, הוא עדיין עמד באותו המקום ליד מיטתה, נראה פגיע. הרגשת הגנה כלפיו הופיעה במרינט. אולי בגלל זה היא משכה אותו בכתפיו בכדי שיתכופף אליה בשביל שתוכל לנגב את שיערו. הוא לא התנגד. שניהם היו שקטים, ועמדו קרוב אחד לשני. טיפות זעירות עדיין המשיכו לטפטף על הרצפה מהחליפה שלו. הוא הטה את ראשו והסתכל עליה עם העיניים הירוקות שלו.

"מה?" היא שאלה, חום ממלא את לחייה.

"את ממש נחמדה, את יודעת את זה?"

הסומק על לחייה מתכהה והיא התרכזה בשיערו. "אתה חשבת שהייתי שולחת אותך הביתה או משהו? מה בכלל עשית בחוץ בגשם?"

"היה לי... ריב עם אבא שלי."

ידיה עצרו. "הו."

"זה נראה כל כך מטופש עכשיו. אני אפילו לא יודע למה כל כך התעצבנתי כשאני יודע שהוא ככה."

"יש לך ריבים איתו לעיתים קרובות?"

הוא משך בכתפיו. "אי אפשר באמת לריב עם מישהו שאני בקושי רואה."

"הו, חתול." היא נתנה למגבת ליפול על הרצפה והיא משכה אותו אל זרועותיה. "אני מצטערת."

"היי, את הולכת להתרטב."

היא חיבקה אותו חזק יותר. "לא אכפת לי."

הוא היסס לשנייה לפני שחיבק אותה בחזרה, מחזיק אותה כאילו הייתה גלגל הצלה. זה היה ברור שזה מה שהוא היה צריך באותו הרגע-- מגע בסיסי, מישהו שיחזיק אותו. הפיג'מה שלה נספגה במים, והמגע במים הרעיד אותה. הוא התקרב אליה עוד יותר עד שפניו היו בתוך שיערה ואצבעותיו היו על גבה הקטן.

באותה השנייה, הוא התחיל לגרגר.

 הוא התרחק, גרגורים מגומגמים עם סומק שהציץ ממתחת למסכה שלו. "אמ... לא התכוונתי לעשות את זה."

היא חייכה. "אתה באמת ממש כמו חתול."

הסומק שלו התכהה והוא נשך את שפתו.

"אין סיבה להיראות כל כך מבויש. אני חושבת שזה חמוד."

אצבעותיה עלו לאוזן החתולית שלו, והיא התחילה ללטף מאחוריה. שנייה לאחר מכן הגרגורים נשמעו שוב.

"ה-היי," הוא מחה, ושם את ידו מעל אוזניו בכדי שלא תוכל להגיע אליהן.

"סליחה. זה סקרן אותי."

הוא נשך שוב את שפתיו במתיקות. "אני עדיין בן אדם, את יודעת. את לא יכולה פשוט ללטף אותי ככה."

"אתה צודק. מצטערת."

מבטו התרכך, הוא משך בכתפיו והוריד את ידיו. "טוב, אני חייב להודות שזה כן מרגיש נחמד."

"באמת?"

"כן. למען האמת זה מאוד מרגיע."

"אז... רוצה שאעשה את זה שוב?"

הוא נע מעט במקומו לפני שלבסוף הנהן. היא חייכה אליו והתיישבה על המיטה, כשהוא נשכב קרוב אליה והניח את ראשו על ירכה. עכשיו זה היה קל להעביר בשיערו את ידיה ולשחק באוזני החתול הרכות שלו. הגרגור שלו היה רטט נחמד שהצטרף לרעש הגשם, באיטיות.

הוא לא הזכיר שוב את אביו, ואולי זה היה עדיף. כמה שפחות היא ידעה על החיים האישיים שלו, ככה היא לא תצליח לגלות את הזהות שלו. אבל היא עדיין רצתה להיות שם בשבילו בכל דרך שרק יכלה. זה הדבר הכי קטן שהייתה יכולה לעשות בשביל חבר.

"תודה על הלילה, מרינט," הוא אמר כשהוא עמד לעזוב. "לא התכוונתי לבוא הנה, אבל אני שמח שבאתי."

"בכל זמן, חתול."

היא משכה אותו לחיבוק אחרון. הוא חיבק אותה בחזרה, ואז חייך אליה ועף מהחלון אל תוך הלילה.