שקר תמורת שקר

חלק 9: לשחק אחות

"אז, אתה בא אליי אחרי בית הספר, נכון?" נינו שאל.

אדריאן פתח את הלוקר שלו ולקח את הספרים שלו. "מצטער, נינו. אבא שלי--"

"אוח, שוב?"

כתפיו של אדריאן נפלו. "הוא... חושב שדעתי מוסחת יותר מדי לאחרונה."

"מוסחת במה בדיוק? הוא בקושי נותן לך לעשות דברים מחוץ בית הספר שהוא קובע לך בכל מקרה."

אדריאן בהה אל תוך הלוקר שלו. הוא שאל את עצמו שוב ושוב למה אביו ממשיך לאסור עליו לבלות עם חבריו. הציונים שלו לא ירדו. שיעורי הפסנתר, הסיוף, הצילומים ושיעורי שפות הולכים טוב. זה לא היה הגיוני. זה לא נראה הוגן.

הוא ניסה כל כך קשה.

אדריאן חייך. "אולי בשבוע הבא הוא יסכים לי."

נינו לא התרשם מהתשובה שלו. הוא ממשיך לנסות לשכנע אותו, והציע שאדריאן פשוט יבוא בכל מקרה בשביל ליהנות קצת.

"אני לא יכול," אדריאן אמר באנחה.

"ברור שאתה יכול. מרד נגד ההורים הולך יד ביד עם להיות מתבגר. אבא שלך יכעס, בטח, אבל מה הוא כבר יוכל לעשות? לאסור עליך לצאת? אחי, הוא כבר עושה את זה."

"זה לא מה שאני מודאג ממנו."

"אז ממה?"

אדריאן סגר את הלוקר. "הוא יכול להוציא אותי מבית הספר."

עיניו של נינו נפקחו. "הוא יעשה את זה?"

"הוא כבר איים שכן."

נשמעה חבטה רועשת. שני הנערים הסתובבו וראו את מרינט מחככת את ידה בראשה.

"את בסדר?" אדריאן שאל.

לחייה הפכו ורודות. "בסדר, בסדר. פשוט נתקעתי בדלת שלי ללוקר. ז-זאת אומרת נתקעתי בדלת של הלוקר שלי." היא טפחה על הדלת של הלוקר וחיוך לא רגיל הופיע על פניה. "צריך להיזהר מדברים כאלה."

אדריאן התקרב אליה ובחן את ראשה. "נראה שהמכה שחטפת הייתה רצינית. המקום מתחיל להתנפח."

"זה בסדר, באמת."

"ניתן לאחות לשפוט את זה." הוא אחז בידה והסתובב אל נינו. "תוכל להגיד לגברת מנדלייב שאני לוקח את מרינט לאחות?"

נינו בהה בידיהם השלובות וגבותיו עלו על פניו. "בטח, אחי."

"תודה."

---------------------

האחות לא הייתה בחדר שלה. אדריאן לקח את מרינט המסמיקה לשבת על אחת המיטות והלך לחפש שקית קרח.

"אתה לא חייב לעשות את זה," מרינט אמרה. "אני באמת בסדר, ואתה יודע איך גברת מנדלייב תגיב. בטח תיכנס לבעיה על שבאת איתי לכאן במקום ללכת לכיתה."