שקר תמורת שקר

חלק 21: התעוררי, נסיכה

החתול השחור עצר את חיוכו בזמן שהתקרב למיטה, כשזנבו התנדנד מאחוריו בשובבות. מרינט שכבה על מיטתה כשחלק ממנה על השמיכות, רגל אחת מחוץ לגבולות המיטה וזרועה מכופפת בצורה מוזרה מעל ראשה. חצי מפניה מעוך על הכרית שלה. נחירות רכות יצאו מפיה.

"התעוררי, נסיכה," הוא אמר.

היא לא זזה.

הוא חייך והתקרב בכדי להשתמש באצבעו ולהעיר אותה בנגיעה בפניה. היא הסתובבה, כמעט כפכפה את פניו, אבל זה לא מה שגרם לו לקפוא במקומו. באותו הרגע היא הייתה על גבה. עיניה היו עצומות ושיערה התפזר מסביבה. (כמה קבוצות שיער אפילו נחו על לחיה.) זה בקושי היה רגע מאגדה, אבל מבטו עדיין נפל על שפתיה.

הוא ידע טוב מאוד איך נסיכות מתעוררות בסיפורי אגדות.

ליבו של החתול פעם בחוזקה. הוא מיהר והסיט את מבטו, אבל אז הוא שם לב שחלק מחולצת הפיג'מה שלה החליקה במעלה גופה. חלק מבטנה הציצה. הוא בהה. פיו היה יבש.

הוא הסתובב הצידה.

"נופ," הוא אמר ונענע את ראשו. "נופ, נופ, נופ."

הגיע הזמן לנטוש את המשימה.

הוא לקח נשימה עמוקה ופנה אליה, בכוונה להיפרד. (זה פשוט היה מנומס, אפילו אם היא ישנה.) עיניה נפתחו בפתאומיות. היא התכווצה, גרמה לו לצייץ בבהלה וזרקה עליו את הטלפון. הוא פגע באף שלו.

חזק.

"אאוץ!" הוא אחז באפו.

"חתול!" היא נאנחה. "אתה חתיכת-- אוח, אל תעשה את זה! כמעט עשית לי התקף לב!"

"את עשית לי התקף לב!" משהו רטוב נגע בשפתו העליונה. הוא נגע בה וראה על הכפפה שלו נקודה אדומה כהה. "ואני חושב שגרמת לאף שלי לדמם. הוא מדמם?"

עיניה נפתחו לרווחה. "הו אלוהים. חכה רגע." היא קפצה ממיטתה וחיפשה במגירות לצידה. "טישו, טישו, טישו. אוח, איפה אתה?"

"זה בסדר. זה באמת לא כזה גרוע."

"אתה מדמם!"

הוא נגע בגשר אפו והטה את ראשו אחורה. "אני אהיה בסדר. אבל את צריכה להתכונן."

"הא?" היא הסתכלה עליו בבלבול, עם שיערה מבולגן.

"בית ספר, מרינט."

היא תפסה את לחייה בידיה. "הו לא! לא קמתי מהשעון המעורר שלי שוב!"

"ההורים שלך הבינו את זה. בגלל זה הם שלחו אותי לכאן." שפתיו זזו. "אני מניח שלא הצלחת לשמוע אותם קוראים לך עם כל הנחירות האלה."

לחייה נצבעו בוורוד. "שמעת אותי נוחרת?"

"למען האמת זה היה דיי חמוד."

היא נאנחה וכיסתה את פניה בידיה. "אני שונאת את החיים שלי." היא הציצה בין אצבעותיה בכדי להסתכל עליו. "רגע, למה אתה אפילו נמצא כאן?"