• נקודת מבט של הארי •
ג'פרי ואני הגענו למלון בסן פרנסיסקו לפני כמה דקות, הטיסה הייתה ארוכה משציפיתי ולא הצלחתי לעצום את עיניי אפילו למעט זמן. ביליתי את הזמן במטוס בלכתוב כמה רעיונות לשירים בפתקים בטלפון שלי, צפיתי בסרט ובזמן הנותר דיברתי עם ג'פרי על מה שנותר לעשות עד שהאולם יהיה מוכן להופעה הראשונה. מתעסק בכל פרט אפשרי כדי להסתיר את העובדה ששמה של היילי מתנגן בתת המודע שלי שוב ושוב. אין לי ספק שהיא תסתדר לבדה, אבל החלטתי בכל מקרה לשכור מאבטח לביתי שיגיע כל לילה לשמור על הסביבה ולוודא ששום דבר חריג לא קורה, אחרי הכל היילי לבד שם ואני בהחלט לא רוצה שאנשים שלא צריכים להיות בסביבה יהיו שם.
פתחתי את דלת החדר עם הכרטיס שג'פרי נתן לי ושמתי את התיקים שלי על אחת הספות שניצבו בחלל. השעה הייתה כבר מאוחרת, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת לישון לפני שאני בודק את האולם. פתחתי את הטלפון שלי וכתבתי להיילי שהגעתי לחדר המלון בשלום. מניח את הטלפון על המיטה, מוציא מהתיק הגדול בגדים והולך להתקלח.
אחרי זמן מה ג'פרי ואני הגענו לאולם ולשמחתי הוא היה נראה מצויין. צוות התאורה עדיין היה שם, עובד על התאורה שנבחרה לכל שיר. הלהקה סיימה את החזרות לפני כמה שעות. הודעתי לג'פרי שאני אצטרף אליהם מחר לחזרות והסתובבתי באולם. עוד יומיים סיבוב ההופעות מתחיל אחרי שנתיים שלא הייתי על הבמה. אני לא אשקר, אני די לחוץ.
"הארי." בוב, ראש צוות התאורה הבחין בי מסתובב.
"מה שלומך?" שאלתי, לוחץ את ידו.
"אני מרגיש טוב. איך נראית לך התאורה עד כה?" הוא שאל.
"נראה נהדר." חייכתי.
"אני שמח לשמוע."
אמרתי לו שלום והמשכתי בדרכי.
נכנסתי לחדר ההלבשה שלי והוא לא היה ריק, מישהי שלא הכרתי סידרה את החליפות שלי על קולבים ותלתה אותם על עגלות המתכת.
"שלום." היא אמרה כשהבחינה בי.
"שלום, אני מכיר אותך?"
"אני הבת של בוב," היא מיהרה להסביר, "הסטייליסט שלך ביקש עזרה עם סידור החליפות אז התלוויתי לעזור לו."
הנהנתי, "נעים מאוד, הארי."
היא לחצה את ידי, "אליסה."
• נקודת מבט של היילי •
הסתובבתי בפארק הסמוך לביתו של הארי עם כוס קפה בידי, השמיים היו מעוננים למדי והאוויר התחיל להתקרר יותר ויותר. אתמול בערב הארי עזב לסיבוב ההופעות והשאיר אותי לבד בביתו העצום שהיה נראה עצום יותר בלעדיו בחלל. ביומיים האחרונים הוא נשאר איתי, מבטל כל דבר קטן שצץ לו. כל מה שעשינו היה לראות סרטים, לאכול, לישון ולצאת להליכות באמצע הלילה ברחובות הקרירים. רק עברו כמה שעות וכבר הרגשתי בחסרונו. הוא כתב לי לא מזמן שהוא נוסע להסתכל על האולם, למרות שלא הצליח לישון בכלל בטיסה. הטלפון שלי השמיע צליל הודעה, פתחתי אותו.
