התעוררתי והדבר הראשון שעשיתי היה להתיישב במהירות ולבדוק את הקרסול שלי, כמובן שהוא לא היה נראה טוב וצבעו היה סגול, אני אוסיף את העובדה שהוא היה גם נפוח.
"לעזאזל." נאנחתי ונשכבתי חזרה במיטה.
הפלאפון שלי התחיל לרטוט, התיישבתי על המיטה והוצאתי אותו מהמטען על השידה הסמוכה לי, כריס התקשר.
-"היי כריס."
-"בוקר טוב היילס, איפה את?" הוא שאל.
-"בבית, אתמול סובבתי את הקרסול וחבטתי אותו בדלת של השירותים, לא יודעת מה קרה שם בדיוק ." אמרתי.
-"מה עם העבודה?" הוא שאל.
-"ג'ורג' אמר שהוא ישלם לי על היום." אמרתי.
-"שאלוהים יברך אותו, אם את צריכה משהו תתקשרי, אני אבוא ויעשה כל מה שאת צריכה."
-"תודה כריס, מעריכה את זה."
-"אוהב אותך, מקווה לראות אותך אחר כך."
-"גם אני אותך, נתראה."
-"ביי בייב."
-"ביי." ניתקתי.
השעה כבר הייתה אחת עשרה, החלטתי לקום ואולי לסמס לכריס שיביא לי תחבושת שאני אוכל פשוט לשכוח מהמכה הארורה הזאת.
קמתי מהמיטה וניסיתי לדרוך על הרגל, מה שהתברר כרעיון רע מאוד כשהרגשתי כאילו דוקרים לי את כף הרגל.
קיפצתי לי לשירותים, צחצחתי שיניים והסתרקתי שם, קפצתי למטבח וחיממתי מים, אחר כך קפצתי לסלון, הדלקתי את הטלווויזיה והעברתי מערוץ הסרטים לערוץ מוסיקה.
דפיקה בדלת נשמעה דווקא מתי שהתיישבתי על הספה, "כן." קראתי.
"בוקר טוב." סטיבן נכנס, "אתמול שמעתי צעקה מאוד חזקה שכנראה את צעקת, הכל בסדר?"
