סגרתי את דלת המסעדה, יום העבודה הראשון שלי אחרי לונדון נגמר סוף סוף. היום יצא לי למלצר כמה אנשים גסי רוח וזה הרס לי את כל היום.
החושך בחוץ כבר היה שחור משחור, הלכתי וניסיתי ללכת יותר מהר, אבל לא היה לי כוח.
כריס ואני חזרנו מלונדון אתמול, אחרי עוד סיוט בלילה אחרי הלילה שהארי הגיע לעזור בו, החלטנו שנחזור. כריס התעקש שאני אשאר, אבל למזלי אני יותר עקשנית ממנו והחלטתי לארוז את המזוודה שלי וללכת ביחד איתו. הרי לא יהיה לי כיף לבד.
הפלאפון שלי צלצל, זה היה הארי.
-"היי." עניתי.
-"היי, את וכריס תרצו לצאת לאנשהו עוד כמה דקות?"
-"הארי אנחנו כבר לא בלונדון."
-"הו, באמת? מה קרה?"
-"היה לכריס עוד סיוט בלילה אחרי שהגעת."
-"למה לא התקשרת אליי שוב?"
-"כי יש לך חיים משלך."
-"את חלק מהחיים שלי." הוא אמר מיד, משאיר אותי בלי מילים בפי.
-"כן אבל," חשבתי על מה אני רוצה להגיד, שום דבר לא עלה במוחי אז פשוט ניסיתי להמציא משפט, "יש לך דברים לעשות שלא קשורים אליי."
-"זה נכון, אבל אני עדיין שמח לעזור בכל מה שקשור אלייך."
-"הוכחת את זה בעבר, תאמין לי." המחשבה על ההפקדה של הארי לחשבון הבנק שלי עלתה למוחי.
-"אז מה את עושה עכשיו?"
-"בדרך הביתה מהעבודה, ממשיכה בהרגלי לעבוד כל יום בשבוע מהבוקר עד הערב."
