הארי פתח את דלת הבית שלי ונכנס אליו, אני הלכתי באיטיות לעבר הכניסה, לא רציתי להיות נוכחת במנצ'סטר, או בעולם.
סגרתי את דלת הכניסה אחרי שנכנסתי אל הבית, הפנתי את מבטי להארי, עיניו כבר היו שקועות בי. לא ידעתי מה להגיד, לא היה לי מה להגיד.
"מה עובר לך בראש?" הוא שאל בשקט.
הנדתי בראשי, "אני לא יודעת." השבתי.
הוא פסע לכיוון המטבח, בינתיים אני הלכתי לעבר הסלון, מבחינה בפלאפון שלי מונח על השמיכה שעל הרצפה. בכלל לא הבחנתי שהשארתי אותו כאן.
הרמתי אותו וניסיתי להדליק אותו, היה נראה שנגמרה לו הסוללה. לקחתי אותו וחיפשתי בעיניי את המטען.
"קחי." קולו של הארי קטע את סדר פעולותיי, הוא הגיש לי כוס מים.
"תודה." מלמלתי ולגמתי לגימה זעירה.
הוא התיישב על הספה וצפה במעשיי, הלכתי לאורך המסדרון והצצתי בחדרי לבדוק אם המטען שם, הוא אכן היה שם. הטענתי את הפלאפון וחזרתי לכיוון הסלון.
"תוכל להגיד לי לאיפה לקחת אותי לבלות את הלילה?" שאלתי.
"הו, זה היה בהולמס צ'אפל. בבית של אמא שלי. ראיתי שנרדמת במכונית ולא רציתי לנהוג כל הדרך בחזרה הנה, אז החלטתי לעצור שם."
הנהנתי. למרות שלא הבנתי למה הוא לקח אותי להולמס צ'אפל.
הוא הפעיל את הטלוויזיה והדליק את הנטפליקס, כמובן שלאחר מכן הוא שם פרק של חברים להתנגן ברקע ועיניו הביטו בי, מבקשות ממני להצטרף אליי.
"בסדר." אמרתי והתקרבתי אליו, ישבתי לידו על הספה ומסיטה את תשומת ליבי אל הטלוויזיה.
• נקודת מבט של הארי •
לא יכולתי לחשוב על מה היא מרגישה ברגעים האלו, כל מה שקרה בעשרים וארבע השעות האחרונות הרגיש לי כמו סרט, אמא של היילי השתמשה בבוס שלה כדי לתת לה בונוסים, הייתי אומר שזה נבע מדאגה, אבל בצורה חולנית.
היילי נראתה מותשת, העיניים החומות הגדולות שלה היו מכווצות כאילו מישהו פינצ'ר לה אותן, היה מאוד ברור שהיא לא במיטבה ואם כמה שהייתי צריך לחזור ללונדון, לא רציתי להשאיר אותה לבד. כי אם כמה שאני יודע שהיא תהיה בסדר גם בלעדיי, אני גם יודע שכרגע, אני הבן אדם היחיד שאיתה בכל הסיפור הזה ואם אני רוצה אותה, אני צריך להישאר.
היא קמה ולקחה את השמיכה שהייתה זרוקה על הרצפה- השמיכה שבה כיסתה אותי בכל הפעמים שישנתי פה ושנינו יודעים שאת רוב זמני בחודש האחרון ביליתי פה.
