"מבזק חדשות מדווחים אליכם כמה מטרים מאולם מנצ'סטר. לפני דקות אחדות נשמע פיצוץ גדול לאחר הופעתה של אריאנה גרנדה, ככל הנראה כרגע מדובר בפיגוע טרור. ישנם הרבה פצועים וכמה וכמה הרוגים, נמשיך לעדכן כשיגיעו אלינו עוד חדשות."
מספר השורות האלה גרמו לי ללב שלי לצנוח לתחתונים.
לקחתי את הפלאפון והתקשרתי לכריס במהירות האפשרית, הוא לא ענה.
התקשרתי שוב, הדאגה התחילה לכרסם את מוחי, צפצוף החיוג נשמע, ובכל אחד שעובר ציפיתי יותר ויותר לשמוע את קולו הנסער, אני ידעתי שהוא צריך להיות בסדר.
"לעזאזל!" צעקתי כשלא הייתה תשובה, ניתקתי והתקשרתי פעם נוספת.
"מחבל מתאבד ממוצא לובי נמצא ביציאת האולם, עליו נמצאה פצצה שככל הנראה הכין אותה בביתו. כרגע ידוע לנו על יותר ממאה פצועים והרוגים בודדים."
"הו אלוהים." התקשרתי שוב, גוש דמעות עלה לי לגרון, לא נתתי לו לצאת, ידעתי שאני אשמע את הקול של כריס במוקדם או במאוחר, הייתי בטוחה בזה.
בינתיים בטלוויזיה, יצא שוטר אחד לאזור הכתבים והעיתונאים, "בערך בעשר שלושים ושלוש, אנחנו קיבלנו הודעה על פיצוץ באולם, מצטער לבשר על מותם של תשעה עשר אנשים עד כה."
