שלושה שבועות עברו בלי שהרגל שלי דרכה במסעדה, מסתבר ששברתי את הקרסול וזה אומר שלא יכולתי לעבוד עד שהגבס יורד. את רוב ימיי ביליתי בבית, צופה בטלוויזיה, אוכלת ומסתמסת עם הארי. אני חייבת לציין שאלו היו שלושת השבועות הכי משעממים בחיים שלי. הזמן עד ההופעה של הארי הלך ואזל, הוא די נחמד, אני לא אשקר. אבל עדיין העדפתי שזה יפסיק, וזה לא הפסיק.
השמש הפכה את הימים לנחמדים יותר, התחיל להתחמם יותר ויותר וכל מה שאני עשיתי זה לקחת מגבת ללבוש בגד ים ולשבת בחוץ, מה שהיה מרענן ביותר.
"היילו, איפה את?" קולו של כריס נשמע פתאום בעודי מנסה להתקלח מבלי להרטיב אתת הגבס.
"במקלחת, תגיד מה אתה רוצה זה עלול לקחת הרבה זמן." קראתי.
"מה לעזאזל, את מחרבנת?" הוא שאל, דופק על דלת השירותים.
"כריס עוד מעט אני לוקחת אותך למרפאה ומבקשת שישימו לך גבס על הראש, המוח שלך נראה לי שבור."
"וואו, אוקיי. את עצבנית היום." הוא ענה בטון נעלב.
"אני לא יודעת איך לא להרטיב את הגבס." אמרתי, מתוסכלת.
"את שמת על זה שקית זבל?" הוא שאל.
"מה?" שאלתי, לא מבינה כלום ממה שהוא אמר כרגע.
"את צריכה לשים על הגבס שקית זבל, תקשרי אותה ואז את יכולה להתקלח כרגיל." הוא אמר.
נאנחתי, "כבר אמרתי תודה שיש לי אותך?" סגרתי את זרם המים, "תוכל להביא לי שקית זבל מאחת המגירות?" שאלתי.
"כמובן בייב, רק רגע."
הסתכלתי על עצמי במראה, מתנשפת כאילו רצתי מרתון ונראית כמו בלגן, בכנות.
"תפתחי את הדלת." הוא דפק לי על הדלת.
החבאתי את עצמי מאחוריי הדלת, פתחתי אותה והושטתי את היד.
כריס נתן לי את השקית, לקחתי אותה וסגרתי את הדלת, "תודה כריס."
"בכיף היילו." הוא אמר, שומעים את צעדיו מתרחקים לאט לאט.
עמדתי על השטיח הקטן, פתחתי את השקית והכנסתי את הרגל לשם וקשרתי את השקית בחוזקה.
חזרתי בחזרה למקלחת והפעלתי את זרם המים, המקלחת נראתה אחרת לגמרי ממה שהיא נראתה בשלושת השבועות האחרונים.
-
"אז איך התקלחת עד עכשיו בלי להרוס את הגבס?" כריס שאל.
