עבר שבוע מאז שכריס ואני יצאנו לטיול הקטן שלנו, היום היה יום שמאוד ציפיתי לו בכמה וכמה שבועות האחרונים, היום אני סוף סוף הולכת להוריד את הגבס.
-"היילו אני בחוץ." כריס אמר כשעניתי לשיחה.
-"טוב, אני יוצאת." אמרתי.
-"ביי לאב." הוא ניתק.
קמתי מהספה עם הקביים, לקחתי את המפתחות של הבית והלכתי לכיוון הדלת, יצאתי מהבית ונעלתי אותו, לאט לאט מתקדמת למכוניתו של כריס.
"את צריכה עזרה?" הוא שאל.
הנדתי בראשי, "אני בסדר."
התקדמתי למכוניתו, הוא פתח לי את דלת האוטו, הכנסתי את הקביים ונכנסתי בעצמי לאחר מכן.
"איך זה מרגיש להוריד את הגבס הארור הזה סוף סוף?" הוא שאל.
"אף פעם לא הייתי כל כך שמחה." אמרתי.
"נהדר, עכשיו אנחנו יכולים באמת לטייל פעם הבאה שאנחנו בלונדון."
"ומתי זה יקרה?" שאלתי.
"בקרוב, תחכי ותראי." הוא התחיל לנסוע.
"דיברת עם הארי בזמן האחרון?" הוא שאל.
"אני מסננת אותו כבר שבוע." אמרתי.
"למה?"
"אני לא יודעת." אמרתי.
"אני בחיים לא אבין אותך."
"אני יודעת."
-
"עכשין שאין לך גבס אני רוצה לשאול אותך משהו." כריס אמר כשיצאנו מהמרפאה.
"תשאל." אמרתי.
"אני רוצה שתבואי איתי ועם אליסה-" קטעתי אותו.
"זה כבר לא טוב." אמרתי.
"תתני לי לסיים, בחייך. אני רוצה שתבואי איתנו להופעה של אריאנה גרנדה."
"אחד, אני כנראה הולכת לעבוד כבר מחר. שתיים, זה עם אליסה וזה ממש לא בא לי בטוב."
"הייתן בלתי נפרדות שנה שעברה, מה לעזאזל קרה מאז?"
"להחליף חבר כל חודש נהיה יותר חשוב בשבילה."
"אז אני מבין שאת לא הולכת לבוא." הוא נאנח באכזבה.
"הבנת נכון."
