הגשתי לקבוצת מטיילים קנקן מים בחיוך והלכתי לדרכי, בחזרה לדלפק. היום היה אחד הימים העמוסים בהיסטוריה של המסעדה, קבוצות מטיילים הגיעו לפה אחת אחרי השנייה ואת האמת, לא יכולתי לראות את היום הזה נגמר בשעה מוקדמת יותר מאחת עשרה בלילה. הייתי עייפה בכל מקרה, מה שגרם לכל היום הזה להיראות בלתי אפשרי עוד יותר. המחשבה על הנשיקה שלי ושל הארי השאירה אותי ערה ברובו של הלילה, אני אמורה להיפגש איתו היום, אבל לא נראה לי שזה יקרה.
"את נראית עייפה." אנה גיחכה.
"אין לך מושג." נאנחתי.
"מוזר לראות את המסעדה הזאת מפוצצת כל כך בשעות הבוקר הא?"
הנהנתי, "מי ידע שצלי עגל ופירה זה מה שמבוגרים רוצים לאכול בבוקר." גיחכתי.
אנה צחקה, "אני מאוד מקווה שאת צוחקת ושאף אחד מהם לא הזמין את זה."
הנדתי בראשי, "אני צוחקת." חייכתי.
"הו," היא עוררה מחדש את תשומת ליבי, "סטיבן דיבר עלייך אתמול."
"מה הוא אמר?" שאלתי.
"הגעתי בשלב מאוחר יחסית, אבל הבנתי שהוא אמר שהיה לכם קטע. אני צריכה פרטים." היא אמרה.
הפלאפון שלי התחיל לרטוט בכיס הג'ינס האחורי שלי, הוצאתי אותו מהכיס, זה היה הארי.
"מי זה הארי?" חיוכה של אנה גדל ועיניה התרחבו בסקרנות.
"אני כבר חוזרת." אמרתי והתקדמתי לכיוון היציאה האחורית.
-"היי." עניתי.
-"את מוכנה? אני בדרך אלייך."
-"הארי, אני עובדת היום."
-"מתי את מסיימת?"
-"אני לא יודעת, עמוס פה מאוד."
-"את לא מנסה להתחמק ממני נכון?"
-"לא אני לא, הייתי שמחה להיות בבית עכשיו."
-"תתקשרי כשאת מסיימת, אני לא עוזב את מנצ'סטר בלי לראות אותך."
-"מאוד נחמד מצידך לחכות עד הלילה."
