פתחתי את דלת הבית שלי אחרי יומיים ששהיתי בבית החולים, לא ישנתי לרגע, בוהה בכריס ומודה על זה שמצבו סביר. עיניי ושפתי היו אדומות ונפוחות מבכי, הרבה זמן לא בכיתי בכמויות כאלו.
הנחתי את הפלאפון על שולחן האוכל והלכתי לכיוון חדרי בהליכה איטית, חסרת כל כוח להחזיק את עצמי.
אוברי, אמו של כריס שלחה אותי לנוח קצת בבית כאשר הרופאים שמטפלים בכריס גילו חתיכת ברזל בתוך רגלו ולקחו אותו לניתוח מיידי לפני שהאזור יזדהם והנזק יהיה בלתי הפיך. המחשבה שהיא עלולה להתקשר להודיע לי שהוא יצא מהניתוח הדהדה במוחי וקצב הליכתי לחדר נהיה מהיר יותר, נכנסתי לחדרי ולקחתי את המטען, יצאתי מהחדר והלכתי לשולחן, לקחתי את הפלאפון והטענתי אותו.
חזרתי בצעדים מהירים לחדרי ולקחתי את הטרנינג והטופ התואם ממיטתי, החלטתי לאחר מכן ללכת להתקלח בלי להדליק את דוד החימום.
-
צלצול הפלאפון נשמע ברחבי הבית, זאת הייתה אוברי. מיד עניתי, ידעתי שמדובר בחדשות לגבי כריס.
-"הוא בסדר?" שאלתי.
-"הוא יצא מהניתוח לפני שעה וקצת והוא בסדר, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, הרופא שמטפל בו שם לו גבס על הרגל מחשש שיש שבר וגם מישהו מאוד מיוחד כבר הספיק לבקר אותו."
נאנחתי, -"תודה לאל. תמסרי לו את אהבתי ותגידי לו שאני אבוא מחר על הבוקר."
-"הוא מוסר לך לשתף פעולה. אל תשאלי אותי, אני לא יודעת עם מה."
-"טוב? אני חושבת." הייתי מבולבלת מעט.
-"אני אחזור אליו, תודה שבאת ועזרת, היילי."
-"כמובן, נתראה מחר."
-"ביי לאב."
ניתקתי.
ברגע שהקשתי על מקש הניתוק נשמעה דפיקה בדלת, נאנחתי, קמתי מהספה התקדמתי לכיוון דלת הכניסה.
