עיניי נפקחו באיטיות, האדרנלין מההופעה עדיין זרם בגופי.
אתמול כריס ואני היינו בהופעה הכי גדולה שהייתה בהיסטוריה של מנצ'סטר אני מאמינה. אריאנדה גרנדה, מאק מילר, מיילי סיירוס, קייטי פרי, ליטל מיקס, נייל הורן, ג'סטין ביבר, קולדפליי ועוד כל כך הרבה אגדות הגיעו להופיע, זה היה יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי.
זאת הייתה חוויה שאני לא אשכח. להיות עם כריס ולראות את החיוך הזוהר שלו כשכולם שרו באצטדיון המלא של מנצ'סטר, לראות אותו שמח סוף סוף היה הכל בשבילי באותו הרגע.
כל מיני אנשים שלא הגיעו, כמו פול מקרטני, הלזי (halsey), קנדל ג'נר וכן גם אדון הארי סטיילס הופיעו במסכים הגדולים עם כמה מילים בפיהם.
הכניסו את כריס לפני שההופעה התחילה למאחורי הקלעים, הוא יצא עם מלא סווטשירטים וחולצות של One Love Manchester, גם אני קיבלתי כמות נכבדת של סווטשירטים ולבשתי אחד מהם ללילה.
קמתי מהמיטה, הרגליים שלי הרגישו כמו ג'לי, חסרות כוח לחלוטין. הוצאתי את הפלאפון מהמטען והלכתי למטבח.
-
ישבתי עם כוס הקפה שלי ליד השולחן, מסתכלת על תמונות מאתמול וחושבת על מה אני יכולה לעשות עם כריס בימים הבאים. המחשבה לנסוע ללונדון הדהדה שוב ושוב במוחי, אבל לצערי אני צריכה לבקש מאוברי שתסיע אותנו כי לי אין רשיון.
הפלאפון שלי רטט וכמובן שזה היה הארי, לא מפתיע במיוחד, כבר הבנתי שיש לו תזמון גרוע.
-'אז נהנת לראות אותי על המסך אתמול?'
התחלתי להקליד,
-'איך אתה יודע שהייתי שם סטוקר שכמוך?'
-'אני מזכיר לך שכל העולם ראה את זה ואני מצטער להגיד לך שהצלם צילם אותך ואת כריס הרבה.'
-'הו נחמד, ראית אותי בוכה שוב.'
-'ביחד עם עוד מיליארדי אנשים, אבל אני מוכרח להגיד שאת די יפה כשאת בוכה.'
-'דרך מעניינת לנסות להתחיל עם בחורה.'
