עברו יומיים מאז שהיינו בבית הפרפרים ובכנות זאת הייתה אחת החוויות הטובות ביותר כל השבוע הזה.
השעה הייתה שתיים וחצי בלילה, הפצרתי בעצמי שוב ושוב שאני צריכה ללכת לישון, אבל היה סרט טוב בטלוויזיה אז נשארתי ערה וערנית למדי.
כריס נרדם לפני שלוש שעות ונשימותיו של כריס החלו להתחזק בדקות האחרונות, קצת נלחצתי מזה, אבל לא חשבתי שזה משהו רציני. הוא בבת אחת התעורר וכל גופו רעד, "כריס?" מיד קמתי מהמיטה.
"היילי," הוא החזיק בידי, "תעזרי לי." הנשימות שלו היו חזקות ומהירות.
הסרט התחיל להשמיע פיצוצים וזה לא היה טוב בלשון המעטה, כריס התחיל לצעוק ולבקש עזרה. איכשהו הצלחתי לכבות את הטלוויזיה ואז נשארנו בחושך כמעט מוחלט.
התיישבתי על מיטתו וחיבקתי אותו בחוזקה, "כריס הכל בסדר, אנחנו במלון, זוכר?"
הוא התחיל לבכות, "אני צריך לצאת מפה."
"מה יעזור לך?" שאלתי אותו בשקט.
"תתקשרי למישהו."
"כריס, אם אני אתקשר לאמא שלך או לדודה שלך הן יגידו שאנחנו צריכים לחזור למנצ'סטר ואני יודעת שאתה לא רוצה לחזור אחרי שלושה ימים." ליטפתי את שיערו.
"אני יודע, פאק."
"אתה רוצה מים?"
"כן."
ניסיתי ללכת להביא לו מים, אבל האחיזה שלו הייתה חזקה מידי, "כריס אתה צריך לתת לי ללכת להביא לך מים." אמרתי בשקט.
"אל תלכי ממני." הוא החזיק בי אפילו יותר חזק.
"תן לי להביא את הפלאפון שלי, אני אתקשר למישהו."
הוא שיחרר אותי מעט, לקחתי את הפלאפון שלי ופתחתי אותו, נכנסתי לאנשי הקשר.
"מה אני עושה בשבילך." נאנחתי.
-"היילי? הכל בסדר?"
-"אני צריכה עזרה עם כריס, אכפת לך לבוא?"
-"איפה את?"
-"מלון קמברלנד קומה חמישית חדר מספר 502."
-"בדרך." הוא ניתק.
"הארי יבוא עוד מעט." זרקתי את הפלאפון שלי על המיטה והתיישבתי על מיטתו של כריס.
