בריאנה היילי
אני יושבת על המיטה בחדרי,בוהה בירח הזוהר מחלון חדרי כבר לפחות שעה.
אני נאנחת ונעמדת על רגליי,השעה הייתה חצות והחלטתי שאני צריכה לנשום אוויר צח וקריר.
פרי כבר נרדמת מזמן וכך גם אמה,רק סרינה ישבה על הספה בסלון צופה מלאת רגש בסדרה הטורקית שהתחילה לא מזמן.
אני נעמדת על בהונותיי,מתהלכת בדממה לעבר הסלון. כשאני מגיעה לסלון אני משתתקת ומנסה להרגיע את נשימותיי כמה שרק יכולתי.
״לא!אתה לא בגדת בה!״ נשמעה צעקת בכי שהקפיצה את ליבי עמוק לתחתונים. סרינה מררת בבכי כשחזי פועם בחוזקה.
מבלי ברירה,אני מתמקמת על ברכי וידי ומתהלכת בהליכת חתול איטית.
זה מגוחך,אבל לעזאזאל למי אכפת.
אני מצליחה לעבור את חצי הדרך בשלום וממשיכה לסלון, קולותיה של סרינה מלאות הבכי נשמעות ברקע. לבסוף,אני עוברת בהצלחה את הסלון ללא צליל. הרבה בזכות העובדה שסרינה הייתה שקועה בסדרה שצפה בה בעיינים רטובות.
אני נעמדת על רגלי ונגשת לידית הדלת,אני פותחת אותה בדממה כשאני מתפללת בליבי ששום ציוץ לא נשמע. כשאני סוגרת את דלת המבנה אני נאנחת בהקלה ומתחילה ללכת בשביל המעט מואר בזכות המנורות קטנות שסרינה הוסיפה בשביל קישוט הבית.
אני מתיישבת על אחד הספסלים,מחבקת את רגלי בידי צמוד לגופי ומביטה בירח המלא שהיה יפה מתמיד.במשך כל הערב,השאלתי את המחשב הנייד של אמה ועשיתי חיפוש מעמיק על משפחת קבארו.
ומה גיליתי? כלום. אפילו פיסת מידע קטנה על האחוזה או על המאפיה האיטלקית. כלום. הדבר היחיד שהיה מוזכר זה את שמם של שלושתם האחים ואת השם המשפחה המזוין שלהם.
אני משמיעה צחוק חנוק כשאני נזכרת איזו תמימה הייתה לפני כמה ימים. חשבתי שגונתן הוא עוד איש עסקים יהיר שתקוע עמוק בתחת של עצמו. הוא רוצח. כמו אבא שלי. כמו אחים שלי.
כל חיי הייתי מוקפת ברוצחים. וגם עכשיו.
לפני שאני חוזרת חזרה לבית,אני מביטה בשעון הקטן על ידי. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר,ובתוכי היה הרגשה של אדרנלין.
אבל לא מתוך התרגשות,מתוך פחד.
זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת על המאפיה.
כשהייתי קטנה נהגתי להתחבא מתחת לשולחן האוכל ולהקשיב לשיחותם של אבי והאחים שלי.הם תמיד דיברו על איזה סחורה שהיו צריכים לקחת ולהפך. או על כל מיני עסקות עם אנשים חשובים.
בתור ילדה קטנה,לא הבנתי על מה הם דיברו.
וכשהגדלתי,ידעתי עם מי יש לי עסק. אבל החלטתי לשתוק.
עד לאותו מקרה בו אחותי נרצחה. על ידי משפחתי. על ידי משפחתה.
