בריאנה היילי:
אני מתעוררת לצליל הציפורים המצייצות ולרוח הנושבת בין העלים שנצצו משרידי הגשם שירד קודם לכן.
ביומיים האחרונים ישנים לפרקים. ישנתי, אכלתי, התקלחתי ואז ישנתי שוב. התקפי הקאות תקפו מספר פעמים אך לאט לאט התחלתי להרגיש טוב יותר.
אני מניחה שהמרק המיוחד של סרינה באמת עשה את העבודה.
גונתן דרש שאנוח השבוע ואפילו אסר עליי להיכנס לקומת המשרדים ולא לצאת משערי האחוזה.
הרעיון הזה דווקא דיי שיעשע אותי,אבל מה שהיה עוד יותר משעשע היה שחשב שאקשיב לו.
התקלחתי במהירות ולבשתי את אחת השמלות האהובות עליי מבין המבחר המגוון שהיה בארוני,מניחה לשערי החום והעבה לגלוש קדימה בגלים עדינים כדי שלא יזהו אותי.
אני עושה את דרכי למטבח, בולעת את משככי הכאבים ונזהרת בתנועותי שלא היו חדות מידי. מה שעלול לגרום לפתיחתם של תפרי.
רק רציתי לשאוף קצת אוויר קר וצח,להתהלך לי בדממה לבדי.
עברה לה שעה בה שוטטתי בין העצים והרגשתי את העלים הקשיחים מתנפצים תחתי נעלי,בלעתי במבטי את יופיים של העצים הירוקים-בהירים.
נאנחתי,הרגשתי בחילה,הרגשתי אבודה. ראשי רחף וניסיתי למקד את עצמי מחדש. צומת ליבי הוסחה למשמע רחש מוזר שנשמע מאחורי גבי.
אני מסובבת את גבי במהירות, הפעם לא מסתובבת חזרה, מנסה לבחון מיהן הגיע הרשרוש שהתחזק והתחזק בכל צעד וצעד שעשיתי.
שהצליל התגבר יותר ויותר והפך להטחות הצלחתי לזהות מה הוא היה.
יריות. יריות שחוזרות על עצמן. צרור אחר צרור.
אני נשענת לאחור על העץ מאחורי גבי ועוצמת את עייני,מנסה לנשום נשימה עמוקה ולהסדיר את קצב ליבי המאיץ את קצב פעימותיו.
אני מיישרת את מבטי ובוחנת את סביבתי בעודי מתקדמת בזרועות מתוחות ורגליים רועדות.פוסעת בדממה על האדמה היבשה ומתקדמת בכיוון שאליו היריות מפנות אותי.
עייני נפתחות ברחבה כששדה הראייה שלי קולט את המתרחש.
מספר חיילים העומדים בגוף זקוף וישר,אקדח שלוף מוחזק בידם מכוון אל עצים הממוקמים במרחק,לגזעיהם ממוסמרים לוחות עץ שצבעם היינו נוטה ללבן.
אילו מטרות.כמישהי שבאה ממשפחה של רוצחים עליי לזהות מה היא מטרה וכיצד נראה מטווח.
ליבי פעם בפראות כשהחיילים שולחים צרור יריות נוסף ופוגעים במטרה כדור אחר כדור בצורה מדויקת. זה היה מרשים.
אלו היו החיילים של גונתן,שהיתי מספיק זמן באחוזה בשביל לזכור וללמוד כל פרצוץ ופרצוץ.
