גונתן קבארו:
אני מכה בשק האגרוף שוב ושוב,לא עוצר כשאני מבחין במרפקי אצבעותי ההמדממות. אני יודע שהייתי צריך ללבוש תחבושות בזמן איגרוף,אך כמו תמיד עדפתי בלי.
לא אכפת לי שזה מצלק וכואב,רציתי להרגיש את זה בוורידים שלי. אני ממשיך להטיח את אגרופי הקפוצים בשק האגרוף,מתעלם מהכאב החותך כשהם משפשפים בעורי ומעמיקים את הפצעים המדממים.
נאחתי בשקט כשהצצתי בשעון והבנתי שעליי לחזור לעולם האמיתי. הרי הייתה לי עבודה רבה להשלים בענייני המאפיה,במיוחד אחרי שנעדרתי לצרפת לכמה ימים בודדים.
לפחות אני יכול לבטל את התחייבות שלי לכמה שעות ולהוציא את כל התסכול שלי על שק החבטות.
אני פוסע לחדר השירותים,רוחץ את ידי מלאות הדם בכעס ומשחרר נשימה עמוקה.
לאחר ששלחתי הודעה מהירה לאנדריי לשאול אותו לגבי בדיקת טביעות אצבע של צרור המפתחות,אני הולך לחדרי וזורק את הטלפון על המיטה.
לעזאזל,למה הרגשתי ככה?
לאחר שחזרתי הבית התחרטתי על כל מילה שהוצאתי מפי. זה בחיים לא קרה לי בחיי,אפילו לא פעם אחת. בדרך כלל לא היה לי אכפת מאנשים ורגשותיהם,אולי רק את ריגשותם של האחים שלי יכולתי לסבול.
כעסתי עליה. על זה שיכלה לאבד באיטליה בכזו קלות. על זה שבחרה לשקר לי. אבל למרות יותר מזה,כעסתי על עצמי. רגשי אשמה שררו בתוכי,תחושה ריקה נשארה בביטני.
אני חושב על אבי,שלימד אותי לנתק ולספוג את הכאב,להיות אכזרי וחזק,שרירי נדרכים בקשיחות כשצלצול טלפון ממלא את החדר"אנדרי."
"התוצאות הגיעו,והם לא שייכים לבריאנה קאפו." כול גופי נדרך בזעם כשאני מבין מה עשיתי. הרגשתי חראטה,ורגע זה לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך. עייני מקדירות שהוא מבשר לי את שמו של אדם שביצע את השיחרור של אחיה של בריאנה.
"אמה באנט,הבת של סרינה עובדת משק."
אני מנתק את שיחת הטלפון,צועד בחדרי עשרות פעם ומעביר יד בשערי אינספור פעמים.אטפל בעניין הזה במוקדם ובמאוחר.
ידעתי שמה שעשיתי היה נורא ללא קשר לכך שגיליתי שהיא לא קשורה לבריחה של אחיה.
את כולם. את חסרת תועלת. מילותי משאירות בפי טעם של חומצה רעילה על לשונית,התחושה המרה נשארה גם כן.
רציתי לפגוע בה,לתת לה להרגיש טיפה מכאב שחשתי. לתת לה להבין איך זה להרגיש נבגד,כפי שהרגשתי כל חיי.
אבל זה לא עזר כלל,זה רק הפך את זה להיות גרוע. אני מניח שהלילה הייתה תזכורת לא לבטוח בה בקלות.
אכזבתי את השמירה שלי פעם אחת,זה לא יחזור על עצמו יותר. שום דבר לא יגמר טוב אם אנסה להתקרב אליה שוב.
