בריאנה היילי:
אסונות תמיד מתחילים בלילות שחורים.
לילות ללא כוכבים, ללא ניצוצות וחסרי נשמה. ניתן להריח את הבשורות הרעות מקילומטרים.
אני נושכת את שפתיי מעבירה יד בשיערי הארוך כשאני פוסעת ברחובות איטליה האפלים.אחרי הרבה שכנוע, הקלה מילאה אותי כאשר סוניה סוף סוף הסכימה לתת לי ללכת לטייל ברחובות איטליה.
אך לא לבדי,אמה הצטרפה אליי גם כן. רק רציתי שקט כרגע, זמן קצר לבדי. אך להפתעתי בחרה אמה היום להשתתק ולשקוע במחשבותייה, מה שגרם לי לטעות בדאגה ולשאול אותה כיצד הרגישה.
"אמה?" אני מרחיקה אותה ממני כדי שאוכל להביט בפניה,"את בסדר?" מבטה המהוסס של אמה מתחלף בחיוך עדין כשהיא עוטפת את ידי.
"כן, תודה." היא מהדקת אחיזתה סביבי. "טוב,תרצי ללכת לבית קפה הקרוב? אני בטוחה שתאהבי אותו."
שינתה אמה את הנושא במיומנות,מצמצה בעייניה הירקות. אני מהנהנת לאישור ונותנת לה להוביל אותנו לבית הקפה המדובר. אני מהדקת את הגקט הדק סביב גופי,קור מקפיא את עצמותי וגורם לגבי להתיישר.
אך כשהמשכתי לצעוד צמרמורת קרה פילחה את גופי כשקול האיטי של צעדים הדהד מאחורי. אני מפנה את מבטי לאמה,רואה שהיא לא שמעה את הרעש המשונה.
יכול להיות שדיימנתי? אני באיטליה רק חודשים וכבר התחלתי לדמיין דברים. נהדר.
אני נושפת עמוקות,מחליטה להתעלם ולהתמקד ברחובות איטליה המודרניים. אך כשאותו קול של צעדים איטיים חוזר על עצמו אני לא נשארת חייבת ומסובבת את גבי.
ליבי הלום נגד כלוב צלעותיי כשאני מפנה את ראשי ימינה,מתפתלת במקומי כשאני מבחינה במראה הצל. באותו הרגע צלצול פלאפון מקפיץ את ליבי וגורם לי לעצור במקומי.
אני שולפת את טלפון הנייד בכיסי,שפתי נפשקות מעט ועיני כמעט יוצאות מחוריהן כשאני קוראת את ההודעה.
לא ידוע:מסתובבת לבדך ברחובות איטליה? מהלך פאקינג גרוע.
אני נושכת את שפתי עד כאב,מעבירה את אצבעותי על המקלדת ברעד.
אני:אני לא לבדי. התשובה מגיעה שניות אחדות לאחר שליחת ההודעה.
לא ידוע:תסתכלי סביבך.
אני מרימה את מביטי מעלה ומבינה שאכן נשארתי לבדי,אמה התקדמה לה ונטשה אותי באמצע רחובות איטליה החשוכים. לעזאזל.
אני סוגרת את טלפון הנייד,טוחבת אותו בכיס מכנסיי ומבלי מחשבה נוספת צעדי התרחבו וכך גם קצב הליכתי. אני עוצמת את עייני לשניות ספורות ומהדקת את יריכי,נזכרת בתחושת הלחץ בשלפוחית השתן שגרם לי למהר יותר ויותר.
