גונתן קבארו:
פתחתי את דלתות העץ הגדולות והתקדמתי אל עבר שולחני. סמואל ניגש לארון המשקאות ומזג לנו שתי כוסות וויסקי,דבר שהוא עושה רק כשהוא עומד לספר לי חדשות רעות.
הוא מושיט לי את כוס הזכוכית שלי,ואני בולע את רוקי בכבדות כדי להסתיר את כאבי הראש הנוראים.
אני נשען לאחור בכיסא העור שלי, מתכונן לכל השטויות שעומדות להישפך מפיו.
"דומינק יצא ממחבואו."
"מה." אני נוהם.
מילותיו של סמואל חלחלו אט אט לראשי,מתעלם מכאב הראש שמאיים להכניע אותי.
"קיבלנו הודעה שהרוסים תקפו את המחסן הראשי שלנו."הוא אמר בטון נמוך ומאיים,אבל זה לא עוצר אותו מלהמשיך.
"מה הנזק?" אני שואל, רוכן קדימה על שולחן שלי.
"איבדנו 27 גברים. הם השמידו רביעית מכלי הנשק שלנו שאוחסנו שם לפני שהוצאנו את רובם החוצה. תפסנו כמה מאנשיו של דומיניק לחקירה. מהי הפעולה הבאה שלנו קאפו?" הוא שאל בעודו מניח את ידיו מאחורי גבו.
האגרוף שלי התהדק סביב כוס הוויסקי עד שהתנפצה לחתיכות.
דומינק מורטינז,הבן זונה הזה. האיש שברצונו להשמיד כל זכר למאפיה האיטלקית באיטליה.
במשך שנים הוא ניסה לכבוש את המאפיה האיטלקית. הרוסים היו אלה ששלחו לנו איומי מוות במשך שנים, רצחו בהצלחה כמעט מחצית ממשפחתי.
את דודי ואבי רצחו ואמי חטפו עוד שהייתי ילד קטן. עד עכשיו לא ידעתי מה מצבה של אמי,האם היא שרדה או ויתרה כבר לפני זמן רב.
"חשבתי שהוא למד את הלקח שלו אחרי מה שעשית לו בפעם שעברה. לרוסי המזדיין חייבת להיות משאלת מוות."אמר סמואל, מילא מחדש כוס ויסקי והושיט לי אותה.
"אם יש לו משאלת מוות, אני אשמח למלא אותה עבורו."אמרתי במבטא מודגש כששתיתי את כל הכוס בלגימה אחת.
"תוודא שאף אחד לא יוצא מהבית הזה.הגבירו את האבטחה וודאו שכולם בכוננות גבוהה."אמרתי בקול העמוק כשקמתי לצאת מהמשרד, עיניי זאב כחולות ושיער חום משיי כובשים כל מחשבה בראשי.
"גונתן," קורא סמואל כשידי אחזה בידית הדלת. "הוא חזר. והפעם הוא לא לבד." אמר.
"לא להרבה זמן אח." אמרתי בקרירות, ואז המשכתי לצאת מהמשרד.
ערכתי בדיקה של מי נמצא באחוזה, וידאתי שכולם מדווחים על המצב הנוכח ומודעים אליו ולהשלכותיו.
רוב העובדים נמצאו במקומם הרצוי,אבל הזאב הקטן שלי לא הייתה איפה שהיית צריכה להיות.חיפשתי אותה ברחבי האחוזה בטירוף, אך ללא כל מציאה אחר עקבותיה. העברתי את ידי בשיער שלי כשחרדה חולפת דרכי.