בריאנה היילי:
הרגשתי את הסדינים הרכים והחמים מתחתי עוד לפני שהצלחתי לפקוח את עיניי.
ראשי היה קל כמו נוצה,אף שחשתי שגופי היה כבד כמו בטון. אני מרגישה את עיני נפתחות באיטיות כשהשמש נכנסת מבעד לוילונות ומעירה אותי משנתי.
השלווה חולפת במהירות כשראשי הרגיש סחרור חד, הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להדק את אצבעותיי סביב ראשי ולדכא את הכאב.
לפתע עולים במוחי הבזקים מאתמול. היציאה מהאחוזה בשנת לילה מאוחרת,המפגש אמש עם האיש המוזר בבר.
לעזאזל. גונתן.
הוא היה שם. אני נזכרת כיצד הוא הופיע לו משום מקום, כיצד הוא עצר את הבחור המטריד מלגעת בי.
ההבנה של מה שעשיתי ירדה עליי כמו דלי קרח שנשפך על גופי הבוער.
הוא צפה בי.
הוא היה שם. הוא ראה איך איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי ארצה. כיצד ניסיתי נואשות לאטום את העבר ולהשתיק את הקולות שהקיפו אותי מכל עבר.
האישה החזקה חסרת המורא נעלמה והתחלפה לה בילדה קטנה,אבודה ומפוחדת שעדיין חיה בתוכה.
החורבן שלי נחשף בפניו. ואני אפשרתי לזה לקרות.
לא אצליח להביט בו שוב וכל מה שרציתי היה להיעלם,להתפוגג לתוך השמיכה ולהעמיד פנים שלא עשיתי מעצמי סתומה מוחלטת מולו.
נערתי מעליי את הזיכרונות ברגע אחד, אני מתרוממת באיטיות ומתיישבת על המיטה. אני מבחינה מזווית עיני בדמות לא מוכרת שפנייה היו מוסתרות מעין כל.
אני ממצמצת מספר פעמים אך הדמות אינה מתבהרת.אני מסתכלת סביבי שנית, מושיטה את ידי לכוס הזכוכית המונחת על השידה לצידי וללא מחשבה מנפצת אותה על הרצפה.
כה שנייה צליל הניפוץ נשמע לו ושברי הזכוכית התפזרו להם בכל רחבי החדר,אני לא מחכה שנייה נוספת וחוטפת פיסת זכוכית חדה.
אני משתערת על הדמות מולי ופוגעת בזכוכית החדה על זרעו.
"מה לעזאזל?!" הוא זעק בהפתעה כשאני מרגישה איך אני נזרקת מעליו, רק מחמירה את כאבי הראש שלי.
הוא נאנק ומצמיד את ידו אל הפצע שלו לפני כשעיניו הקטלניות ננעלות על שלי.
"ג'ונת-"
שיט.
"זאת הדרך שאת מודה לי על אתמול, זאב קטן?" קולו של גונתן ירד לטון מסוכן.
מצמצתי, ומיד ליבי דילג בחשש שעשיתי טעות חמורה. אני נותרת על הרצפה הקרה ומסתכלת עליו מלמטה.
אשמה הציפה אותי למראה זרועו המדממת.
"זו לא אשמתי שעמדת שם כמו חייה מורעבת שמחכה לצייד שלה. "אני אומרת בקול תקיף.
