בריאנה היילי:
ליבי הלם בחזי,ראשי נסער מרוב מחשבות-למה אני כאן ומה הוא הולך לעשות לי. אני קוברת את פני בין שני רגלי ומנסה לא לשחזר בראשי את אותה הסצנה שוב ושוב. אחי ירה בגונתן. כאב לי בחזה מכל הייסורים ורגשות האשמה. בקושי הצלחתי לנשום. לא ידעתי מה מצבו והאם הוא נמצא כרגע בין החיים. אני לעולם לא התאושש אם יקרה לו משהו. כעבור כמה דקות העביר אותי נירו לצידו השני של חדר כי טען שגופתו של גונתן מול עייני עלולה להשיח את דעתי. האימה חסמה את קנה הנשימה שלי. בלעתי את רוקי במאמץ. הוא לא ימות. הוא חזק. "תרגעי,אחות קטנה. לא מתים כל כך מהר" אמר נירו בשעשוע נשען על הקיר המחוספס. הרגשות שסערו בי טלטלו אותי במובנים שלא העלתי על דעתי שקיימים. זו הייתה הרגשה משונה כל כך,סירבתי להתרגל אליה. אני עוטפת את ברכי ולא משחררת,מרימה את פני מעלה,פניו החבולות מרוכזות בסכין החדה שבין ידיו. "עדיף שתסתום,נירו." אני מסננת בקול אדיש ומזעיפה את פני. "תתנחמי בזה שנפטרתי לך מהמטורף הזה. וגם אם לא הייתי,דומיניק היה הורג אותו במוקדם ובמאוחר." אמר בפשטות וניסה ככל יכולתו להחניק את הצחוק שעלה בו. התעלמתי מדבריו. פתחתי את הפה כדי לומר דבר,"תן לי לשאול אותך שאלה. שאלה אחת." עייניו עקבו אחרי ומיהרו להביט בי. הוא משלב את ידיו על חזו בסקרנות,"לכי על זה." אמר. פניו מתעקלות בחיוך זחוח. אני בולעת את רוקי ומרטיבה מעט את שפתי היבשות. "למה?" קולי נשמע כמעט כמו לחישה. אני מביטה בחיוכו יורד מפניו ומתחלף בהבעה רצינית."תענה לי. למה?" אני מרימה מעט את טון קולי,מצפה לתגובה,אך הוא אמשיך לשתוק. דמי מתחמם ברוגז,שיינים רועדות מעט. "למה?" אני אומרת בטון חזק ויציב. "למה?!" צעקה בורחת מפי ללא שליטה. ההד בחדר עטף את גופי בקור והעביר בו תחושה נוראית. לאחר כמה רגעים של דממה מציקה אני פותחת את פי ופוסקת אותה,"אוקיי,הבנתי." אני נעמדת על שתי רגלי ביציבות,מנסה להתעלם מהשמלה הדקה שבקושי כיסתה את עורי והעקבים הגבוהים שנעלתי. "אם כך,ספר לי. איך אתה הולך לבצע את זה? עם אקדח? כמו שרצחתם את אחותי?" קולי הדהד ברחבי החדר. תחושה מוזרה עוברת בגופי. הרגשתי חשופה. הרגישה חלשה. את חייבת להיות חזקה. את לא יכולה לשבת כאן ולייבב ולהתעלף כמו איזה אישה קטנה וחלשה. קולו הצרוד של אבי תקף את ראשי והדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להתפלל בתוך תוכי שיפסק. רק שיפסק."אני לא הולך להרוג אותך,בריאנה. אחותינו היית-" אני מזייפת את צחוקי וממהרת להגיב. "אחותינו?! אתה צוחק עלי נירו?!" אני זועקת ופוסעת לעברו כמה צעדים. זווית פיו של נירו עולה כשאני מתקרבת אליו עד אפס מרחק וסוטרת לפניו בסערה. פניו של נירו עפות הצידה בהטחה,הוא אצמיד את יד ימינו ללחיו. אני פוסעת כמה צעדים אחורנית,"ילדה חסרת פאקינג נימוס." ירק את המילים ברעל טהור. ליבי חייך מפנים. "אתה חתיכת אפס! חתיכת פאקינג אפס! כולנו יודעים שאתה נצמד לתחת של האבא רק בגלל שאתה רוצה להיות היורש היחיד!" אני עוצרת לרגע וממהרת להמשיך,"אתה רצחת את אחותי! אתה רצחת את אחותך הגדולה! בשביל מה? בשביל ירושה מזדיינת?!" עינינו הצטלבו והדבר היחיד שראיתי בתוכן היה דם. דמה של אחותי. "בריאנה." אזהיר בהרמת אצבע מטופשת שגרמה לי לאנח ברוגז. "לא. ממש לא. אתה חתיכת אדיוט שלא יודע להתמודד עם האמת. אתה רצח את אחותי! אתה!" הוצאתי הכל החוצה. הכל. אני לוקחת נשימה עמוקה שממלאה את כל ריאותיי באוויר יבש. נירו התחיל להתנשם בכבדות,נשימותיו התקיפות נשמעו בכל החדר ומלאו את כולו. אלוהים,חשבתי שהתקפי הזעם האלו פסקו מלפני שנים. נירו מתחיל לצעוד בחדר החשוך באי נוחות מתפשטת "נירו," קולי נשמע בנימה עדינה "תרגע.שלא תשגע לי שוב." אני אומרת בנסיון להרגיע את הרוחות. אבל הוא סירב להקשיב. הוא התנתק מסביבתו וכלא את עצמו בבועה משל עצמו. כמו שנהג לעשות בעבר. וידעתי שברגעים אלו הפך לבן אדם אחר. הוא היה מסוגל לעשות הכל. נשימותיו מתגברות,וורידיו בצוואר בלטו,ידיו מכווצות לאגרופים חשופים. "נירו!" אני זועקת לא חושבת פעמיים ומתקדמת לעברו בצעדים מהירים ,"היי,נירו" אמרתי בקול רך,מנסה להניח את ידי על חזו "פאק!" נהמת קולו העצומה נשמעה ברחבי חדר הקדיר. אני נקפאת לכמה רגעים. אני משפילה את ידי וממהרת להתרחק מקריבתו. זה לא הוא. הקול שבראשי חזר לתחייה. נירו עוטף את אצבעותיו סביב כיסא עץ ישן שהתמקם בפינה החדר ומטיח בחוזקה את הכיסא בקרקע כמה מטרים ממני. "נירו! תפסיק!" אני פונה עליו פעם הנוספת כשאני רואה אותו מתהלך בחדר ברוגז.
"לא,בריאנה. אני לא אפסיק." שאג בזעם חם. "את חתיכת כלבה. את מזדיינת איתו,נכון? הפכת לזונזונת." כשמילותיו פוגעות באוזני גופי נעטף בהלם מוחלט וקופא לגמרי. זה לא הוא,בריאנה. זה לא הוא. קול שקט מחלחל למוחי כשאני מכריחה את עצמי לבלוע את רוקי בחוזקה. מבלי ששמתי לב שלח נירו את ידו לאקדח שבין מכנסיו. "אז מה שאת רוצה בריאנה? למות? ומה עם פריאל הקטנה? מי ידאג לה?" נירו הטעין את אקדחו כשצחוקו הכעוס הדהד בחדר. לא שכחתי מפריאל. היא עם סרינה,היא בידיים טובות. אני מזכירה לעצמי בלב. "אבא מאוד רצה לראות אותך לפני מותך.אני מניח שזה כבר לא יקרה. כמה חבל." אמר מחייך כמו פסיכופט שכיון את האקדח לנקודה מסויימת במצחי. ליבי התחיל לרעוד כשהנשמה שלי עמדה לעזוב את גופי. הצמדתי את עייני זו לזו ולחצתי את שפתי בחוזקה. ואז נשמעה יריה.
