בריאנה היילי:
"איפה אחותי?" אני שואלת בקול חלש,אוחזת בידו הגדולה של אבי כשאני לבושה בבגד ים ורדרד.
"היא תצטרף עלינו בקרוב. את לא רוצה לבלות קצת זמן עם אביך,לוליטה?"אני מחייכת חיוך חושף שיינים ומהנהנת לעברו של אבי.
בזמן האחרון,המצב בביתי היה מוזר.
את אחותי הגדולה,אוליביה,לא ראיתי זמן רב.
לפני כמה לילות,שמעתי את אימי בוכה בחדר האורחים באמצע הלילה שירדתי לקחת כוס מים.
ובאופן מוזר,אבי התרחק ממני. כך ששמעתי לראשונה שהוא סוף סוף רצה לבלות איתי בבריכה שמחתי.
"תכנסי," אמר כשהניח את ידו המחוספסת על גבי,אני קופאת לכמה רגעים ולבסוף מכניסה את רגל ימיני באיטיות.
קור חד עוטף את רגלי,"זה קר.״ אני מתלוננת כשאני שומעת את הצחקוק בקולו.
״הקור יחלוף. קדימה,תכניסי את רגלך השניה ותראי איך הקור יעלם." אני מצמידה את שפתי ומביטה בו בעיינים גדולות,מכניסה את רגל שמאל באיטיות.
"מעולה. עכשיו תמשיכי.״ לרגע,הקור באמת נעלם. אבל לא העזתי להמשיך לצעוד פנימה.
לא ידעתי לשחות. הוא ידע זאת.
"אני לא יכולה," אני לוחשת ברעד,אוחזת בזרעו של אבי.
"את יכולה. קדימה." לא הבנתי את חשיבתו כלל,הוא הרי ידע שאבד שליטה ואטבע בפחות מחמש שניות.
אני נושמת עמוקות.
כדאי לי להקשיב לו? אחרי הכל,זה אבי,הוא לא אדם זר. הוא לא יתן שיקרה לי דבר,נכון?
"אתה גם נכנס?" אני שואלת כשאני מתחילה לעזוב את זרועו של אבי.
"אחריך," אני פוגשת בעייניו השחורות,שאומנם היו מפחידות אך למדתי להתרגל עליהן כן שהן היו מיוחדות ויפות.
אני צועדת פנימה באיטיות,מנסה לשמור על נשימותיי איטיות ורגועות.
אני מסובבת את פני,מוצאת את אבי שעמד מחוץ לבריכה וחייך לעברי בחיבה ואהדה.
אל תפחדי. אל תפחדי. אל תפחדי.
אני מחזירה לו חיוך קטן,מסובבת את ראשי וממשיכה לצעוד פנימה.
את לא מפחדת.
כשרגלי מגיעות לרצפה אני משחררת נשימה קצרה,"קדימה,אבא! בוא!״ אני קוראת בהתרגשות כשאני מבינה שהצלחתי.
"חמודה,המים מאוד נמוכים כאן. תתקדמי לשם.״ הוא מרים את אצבעו,מצביע על הפינה מסוימת בבריכה.
רעד עובר בגופי.זה עמוק מידי.
אוקיי,בריאנה,תנשמי,אבא יודע מה הוא עושה.את יכולה לסמוך עליו.
כפי שאמרתי,הוא לא יתן שדבר יקרה לי.
