בריאנה היילי:
גופי מנסה להתעורר מגלי החום וההלם שמכים בי,ליבי הפועם מאיץ נגד חזי בחוזקה מסחררת. פני נשארות חתומות כשעייניו לוכדות את עייני,גורמות לליבי לרצות לפרפר כאן ברגע זה על רצפת חדר הישיבות. אך הפעם אני קוטעת את קשר העין במלוא הכוח,מסיטה את מבטי ומנסה למקד אותו בנוף עוצר הנשימה מעבר לחלון השקוף והרחב. שניות אחדות אחרי חדר הישיבות השתתק,שקט מופתי,כיאלו היה ריק ושומם מפני אדם. בדממה סוררת אני מכניסה אוויר קר לגופי,לופתת מעט ברכות את קצוות חציאתי ומנסה להתעלם מאותו זוג העיינים שהמשיך לנעוץ בי את מבטו הרותח. אומנם לא ראיתי,אך הרגשתי. הרגשה חזקה ועוצמתית שחלחלה לכל עורקי והתפשטה בחמימות מוזרה לכל עבר גופי. רגליו של גונתן מובילות אותו למקומו הקבוע,הכיסא הממוקם בראש השולחן. "כולם נוכחים. נתחיל." קבע זאת גונתן בקול עמוק ומוחלט. עייני נלחמות ברצון העז להסיט את מבטי ולפגוש בעייניו שוב,אך כך גם הרצון העצום להזכיר לו מי הבחורה שעומדת מולו. במשך שעה שלמה נעמדו בכל פעם מספר אנשים בפנינו והציגו לנו מצגות המסבירות על נושאים מסוימים שלא טרחתי להקשיב להם כלל.והכל בגלל מוחי וליבי שהתחילו ריב נוראי שנגמר בהתייאשות משני הצדדים. "זהו להיום. אתם משוחררים." סוף סוף הודיע גונתן במבטאו האיטלקי שהעביר בי צמרמורת קלה שהלכה והתפשטה בכל עצמות גופי.קלרה נאנחה לצידי באושר,אני מתרוממת על רגלי בתנופה מבלי להסתכל ימין או שמאל ומפסלת במהירות את דרכי לדלת חדר הישיבות. אך כשאני רואה את המוני ההחיילים שהתאספו לעבר היציאה אני נעמדת במקומי ומבינה שזה יקח מעט זמן. כשאני סוף סוף מצליחה לעזוב את חדר הישיבות לבדי אני מניפה את שערי מבעד כתפי,מתהלכת במסדרון הרחב אל עבר גרם המדרגות העצום כשעקבי נוקשים על גבי רצפת השיש המבהיקה. אני מתקדמת צעד אחר צעד באחד המסדרון הארוכים שסירבו להיגמר מחפשת אחר השירותים הקרובים. ליבי פועם בחוזקה כשלפתע ידים שריריות וחסונות נעטפות סביבי ומטיחות אותי בקיר שהיה מוסתר מפני עייניהם של העובדים,אך עדיין כל אדם היה יכול לעבור כאן בכל רגע ולראות את המתרחש. נשימתי נעתקת כאשר אני מרגישה את חזו המוצק כשחום גופו עוטף את גופי בחמימות. "את מתעלמת ממני,זאב קטן?" הבל פיו לוהט כמו אש רותחת,האוויר בראותיי נקטע כשאני משפילה את מבטי לחזו ולא מעזה ליצור קשר עין. "תסתכלי עליי," דרש בקולו המחוספס סביב מעטפת אוזני. אני לא מצייתת לדבריו ולא נעה במקומי כלל. ניחוח הבושם היוקרתי שלו חודר לנחירי וגורם לראשי להסתחרר עוד יותר. "אני צריך לתפוס לך בלסת על מנת שתסתכלי לי בתוך הפאקינג עיינים?" אמר בקולו הכועס והעמוק כשכף ידו הגדולה לופתת את סנטרי ומכריחה אותי להתבונן למעמקי עייניו המשכרות כשעינינו מצטלבות. ניצוץ של אש חולף בעיני הקרח שלו,גורם לי לנשוך את שפתי מרוב לחץ והיסוס. "לעולם אל תתעלמי ממני שוב" נהימת קולו הייתה רכה ונעימה אך עדיין יכולתי לשמוע את אכזריות בה. אני נשענת מעט לאחור כשעייני מרפרפות,מנסה לנשום נשימה עמוקה וגם לנסות להבין אך האדם שנחשב רוצח אכזרי הפך בעייני לגבר נחשק.
גונתן קבארו:
עיניה הכהות בעלות המעטפת הכחולות חודרות לעייני, מחדירות לתוכי רצונות הזויים שלעולם לא חשבתי שקיימים בתוכי. אני שולח את כף ידי שמלטפת את שיערה הרך כשנשיפה קטנה נפלטת מבין שפתיה וגורמת לי לרצות לצמצם את המרחק הקצר בנינו ולכבוש את פיה. "גונתן...." לוחשת בריאנה את שמי בצורה כל כך קדושה ורכה שהרצון לבקש ממנה לחזור על דבריה גובר בליבי בקצב מסחררר. אני מביט בה,פנייה קרובות אל פני ושפתיה הפשוקות מעט נמצאות מילימטרים ספורים משפתי. אני צופה בה מתאמצת לנשום ומצפה לרגע בו אעשה את הצד הבא. אני מרים את אגודלי ומעביר אותו על שפתיה,"così bello" כל כך יפייפיה. אני מקרב פנינו ועוטף את ידי סביב צווארה ברוכשניות. צלצול טלפון הוא זה שקוטע את הרגש לו כמהתי זמן רב,אני חושק את שייני
ומתרחק מבריאנה בעדינות מוזרה. "פאק" אני גונח בכעס כשאצבעותיו מחליקו על המסך השחור. "הלו?" אני מלמל אל צידו האחר של הטלפון,כחכוח גרונו של סמואל גורם לי להבין שקרה משהו. משהו נורא. "מה קרה?" אני אומר בנוקשות כשהזעם מלפניכן עדיין בעבע בתוכי. אני מעביר את ידי בשיערי,"הוא ברח. מישהו ישאר את מנועל התא פתוח." קולו של סמואל היה מלא ארס. עייני מאפילות ולסתי מתכווצת,נשימה כבדה פוקעת מפי וגורמת לי לשחרר צרור קללות באיטלקית. "Chiamate tutti i soldati, c'è un traditore tra noi" קרא לכל החיילים,יש בינינו בוגד. אני מלמל ברוגז באיטלקית כשאני מנתק את שיחת הטלפון ופונה לנערה בעל עייני הזאב המביטה בי בבלבול והיסוס. "קרה משהו?" הביטה בי בריאנה מעבר לריסיה הארוכות,על פנייה הבעתה רצינית אך מעט חוששת. "אחיך ברח."
