בריאנה היילי:
החזה שלי עלה וירד במהירות בנסיון נואש לשאוף אוויר לריאותי. עמוק במוחי ידעתי שאם לא אצליח להרגיע את החרדה גופי יכנס למצב של קוצר נשימה. אך לא יכולתי לשלוט בזה. "תרגעי,אחות קטנה." אני יכולה להרגיש את החיוך הזחוח שמתנוסס על שפתיו כרגע.
אני קופאת במקומי. לא יודעת מה לעשות. מה לומר. לא רוצה להסתובב לפגוש בעייניו. זה כבר לא אהיה אותו דבר. "זה לא נהוג להפנות את גבך לבני משפחתך." הוא גיחך ולא יכולתי לזהות בקולו טיפה של חרטה על התנהגותו הנבזית. אני פוקחת את עייני ומרטיבה מעט את שפתי היבשות. בביטחון אני מסובבת את גופי לעברו ופוגשת בחיוכו המתנשא. "זה שאנחנו חולקים דם לא אומר שאנחנו משפחה." אני יורקת את המילים לעברו בזעם ופוגשת בעייניו הזוהרות. פניו מתעקלות בחיוך ארוך. אח מזורגג. "בריאנה,אבא מאוד התגעגע אלייך. ואל פריאל." ההזכרה שמה של אחייניתי גורמת לגופי להדרך ברוגז. אני משרבבת את שפתי זו בזו,נועצת בו את עיניי. זה מספיק. אני צועדת לעבר דלת היציאה,אך לפני שאני מספיקה אחי שולח את ידו החסונה ותופס בזרועי בחוזקה. "תן לי ללכת." אני אומרת בטון דורש,מתנגדת לאחיזתו הנוקשה. "צברת ביטחון,אחות קטנה?" לוחש לאוזני,קול הצחקוק שלו הדהד בראשי. "אבא צריך לחזור לחנך אותך בשיטות שלו" קבע בחצופה שעדיין על פניו התנוסס חיוכו היהיר. דמי מתחיל לבעבע ולרתוח. "ההיסטוריה לא תחזור על עצמה בקרוב,אח גדול." אני משתמשת בטיפת הביטחון האחרונה שנשארה בתוך תוכי,שולחת את הצד השטוח של ברכי ובועטת בכל הכוח באזור מפשעתו,מה שגורם לגוף להתכווץ לכדור. אני לא מהססת לרגע ושולחת בעיטה נוספת לאפו,"כלבה מזדיינת!" צועק,מצמיד אוטומטית את ידו לאפו שהתחיל לדמם. אני מנצלת את הרגע וממהרת לדלת,אך לפתע אני מרגישה יד מחוספסת עטופה סביב קרסולי,מושכת אותי אחורה ומטיחה אותי על הרצפה בכאב. אני מכווצת את פני,מנסה להתעלם מכאב המתפשט. "לא סיימתי איתך,אחות." סינן בגניחת כאב. "מה אתה מתכוון לעשות לי?! לרצוח אותי כמו שעשית לאחותי? לאחותנו?!" אני מתפרצת בכעס,מתרוממת על רגלי החלשות מהנפילה הכואבת. "תסתמי את הפה מזויין שלך!" שאגתו משתיקה אותי. הוא רתח מכעס. עוד לא ראיתי צד כזה אגרסיבי באחי. אלוהים הוא התנהג כמו חיה. עייני מתרחבות כשהוא מתקרב לעברי בצעדים גדולים ומאיימים. לפתע ומעיף אותי על כתפו ומצמיד את ידיו לרגלי. אני מתחילה להתנגד, להכות את גבו בצוחות עצבניות. "נירו,תוריד אותי! אני ארצח אותך!" אני זועקת כשאנחנו עוזבים את חדר השירותים. הוא מתעלם מזעקותיי וממשיך לצעוד במסדרון כיאלו דבר לא קרה. אבל אני לא ויתרתי,המשכתי להכות את גבו בכל הכוח. המוזיקה מתחילה להשמיע,קולי מתחיל ליחלש וכך גם צעקותיי לעזרה. רגע. האוזניה. אני נזכרת,שולחת את ידי מעלה לאוזני בשביל לשלוף את האוזניה לקבלת קצת עזרה. "התעייפת,אחות קטנה?" שאל נירו,הפעם ללא טיפת שעשוע בקולו. אני לא עונה,מצמידה את ידי לאוזני ומגלה שהאוזניה לא נמצאת שם. לעזאזל. היא בטח נפלה לי כשהוטחתי על הפרצוץ מוקדם יותר. מבלי ששמתי לב,אני רואה שהגענו לחדר הדומה למחסן חשוך ואפל. ראשי היה הפוך כך שלא יכולתי להבחין מה בדיוק היה נמצא בחדר. סוף סוף מניח אותי נירו על הקרקע ואני מצליחה להבחין מה היה מסביבנו. צדקתי,זה בהחלט היה מחסן ציוד. החדר היה מעט חשוך,מלא בארגזים סגורים וכל מיני מדפים המלאים בשלל דברים. "מה עכשיו?" אני שואלת כשאני משלבת את ידי על חזי. הוא לא טורח לענות ומתעלם. נירו נשען על אחד המדפים בחושניות,מחפש אחר דבר מסוים בעייניו. "אבא צדק. את לא כמו אוליבה."אמר בחיוך רעיל שגרם לי לחשוק את שיינים ברוגז. אני מביטה בו במבט זועף,מהדקת את ידי לחזי ומנסה לא להתנפל על אחי הגדול שוב. נירו שולף מכיסו סכין חדה ומתחיל לשחק בה בסיבובים. אני מביטה בו במבט שפירושו כלל אלפי קללות בראשי. כשהוא מבחין במבטי הזועף הוא שולח לי חיוך מעוות וממשיך בשלו. אני מקווה שמישהו יבוא להציל אותי בקרוב.
גונתן קבארו:
אני בוחן את כפות ידי ספוגות הדם הטרי,ריח נוראי של אשפה ודם מתערבב באוויר הדל. אני מעוות את פני בגועל ובוחן את הגופות חסרות החיים ששכבו על הרצפה.הרוסים המזדיינים האלו עקבו אחרי בסתר ולי לא נותרה ברירה אלא לירות בראשם. האנשים האלה ידעו שאין להם עוד סיכוי. שהם הפסידו. כשמנסים לשטות בי,אין מוצא. כי אני לא יודע רחמים כלל. אני מנגב את ידי בחתיכת בד שנמצאה בחדר הדוחה ולאחר מכן שולף את טלפוני ומחייג לסמואל. "גונתן! איפה אתה?!" הטיח בי סמואל ישירות. אני נאנח. "באחד החדרים הנטושים במלון. כמה חיילים רוסים עקבו אחרי. חיסלתי את כולם. איך הולך?" אני עובר ישירות לעניינים. "ההחלפה התבצעה." הודיע. אני מאשר את דבריו מנתק את השיחה ועוזב את החדר נודף הריח הרע. אני נכנס ללובי,רואה את פאביו במסדרון.
מה עכשיו את מעולל,אח קטן?
אני מחליט לעקוב אחריו,אני קולט אותו נכנס לאחת הדלתות. אני לא מהסס לעבור דרכה. אני נכנס ורואה ערימה של קרטונים ריקים,ריח חמצמץ נמצא באוויר. אני שומע כמה נהמות חמות. אני מבחין בפאביו,משוחח בזעם עם כמה מהשומרים שהגיעו עם לסלו ובנו. אני אפילו לא עוצר לחשוב,מוציא את אקדחי ומכוון אותו ישירות לראשים שלהם. פאביו מסתובב אליי,"תזמון מושלם,כמו תמיד אח גדול." אמר שהעביר יד בשיערו. אני מבחין בפניו המוכות "מה קורה כאן לעזאזל?" אני אומר בכעס. "זה לא מה שחשוב עכשיו. לסלו ברח. ולפי מה שהחיילים שלו אמרו,בנו נעדר כבר זמן מה." עייני מקדירות ולסתי מתקשה בחדות. איפה בריאנה? היא בטוחה? ללא הרוסים המזדיינים האלו הייתי יושב כעת בבר ומשגיח עליה מרחוק. אני לא אוהב את זה שהיא לא נמצאת בטווח הראיה שלי. אני מושיט את ידי הפנוייה לטלפוני ומחייג לסמואל,"גונתן,לסלו ב-" אני קוטע את דבריו בנהמה,"כן,ברח. שמעתי. תמצא לי את הבן שלו,יש חשד שהוא עדיין נמצא באזור."
"בודק." אני שומע את קלידי המחשב החלשים דרך קו הטלפון. הדחף לשאול את סמואל היכן בריאנה נמצאת כרגע גדל בתוכי. בנתיים אני ופאביו הולכים במהירות במסדרון, מנסים לא למשוך את תשומת לב. "מצאתי." טון קולו של סמואל השתנה. אני מצמיד את הטלפון לאוזני,מהדק את אחיזתי סביבו ברוגז. "הוא עקב אחר בריאנה לשירותי הנשים. המצלמה תפסה אותו נושא אותה על גבו לאחד החדרים בקומת הקרקע" גופי נדרך כולו,הרגשה רעה עובר בתוכו. בריאנה לבדה עם אחיה המשוגע. אני צריך להגיע אליה. עכשיו. היא עלולה להיות בסכנה. אני לא סומך על המשפחה שלה. בעצם,אני לא סומך על אך אחד. אני ופאביו נכנסים למעלית,פאביו פולט אנחה,"לעזאזל,אני מקווה שהיא בסדר." אני מצמיד את שפתי זו לזו בכעס,רותח מפנים. מעלית מזורגגת,תפתחי כבר!
"גונתן," מושיט לי פאביו אקדח מוטען. אני לוקח אותו,ברגע שהדלתות המעלית נפתחו אני ממהר החוצה לכיון החדר שם נראתה יחד עם החלאה בפעם האחרונה. אני מניח את ידי על ידית הדלת,האחיזה שלי מתהדקת סביבה. אני פותח את הדלת בדחיפה אחת ומבין שהחדר שומם. אני צועד לתוך החדר החשוך בצעדים שקטים,מתקדם עוד מספר צעדים. ליבי נרגע מעט שאני פוגשת בעיינה היפות,מביטות בי בבהלה. אני מבחין בידה הקשורות מאחוריה גבה. לפני שאני מספיק לומר דבר,אני מבחין בפיה נפער בצרחה,אבל לא יצא ממנו ציוץ. לא שמעתי דבר. הכאב בפלג גוף העליון שלי שאג בראשי והצלצולים באוזני סירבו להפסיק. גופי קרס על הרצפה ונקודות שחורות התחילו למעלה את שדה הריאה שלי.
