גונתן קבארו:
כמהתי על הרגע הזה עוד מהיום שבו ראיתי אותה במשרדי,כשהשפילה את מבטה והתנגשה בחזי בפזיזות.
לפתע הכול נעשה יותר מתוח ונוקשה.
האוויר שנעשה יותר ויותר סמיך. החזה שלי שנדרך ופעם בקצב מסחרחר ללא מעצור. ומחשבותיי שמושכות אותי בכיון שאליו ידעתי שאסור לי ללכת.
הריח שלה נישא סביבי,מערפל את חושיי.
תחושת שפתיה הרכות על שפתי,גופה החמים בזרעותיי ריחה הנעים שמציף את נחירי. אני מעמיק את הנשיקה וגונח על שפתיה.
הכל בתוכי נרגע.
תחילה ההלם הציף אותה,מה שגרמה לה לא לעשות שום דבר באותו הרגע. אך אז היא פתחה את פיה באנחה וגרמתי לה לנשק אותי בחזרה.
ידי מתהדקות סביב מותניה,נשמותייה נעשות חטופות ואצבעותיה המהוססות נעטפות סביב צווארי.
אנחנו ממשיכים להתנשק ולהתעלם מכל העולם כולו,כרגע רק אנחנו נוכחים.
אם היא רק הייתה יודעת כמה אני מצטער על אותן מילים שנאמרו באותו לילה...
לעזאזל. השפעה שלה עליי מסוכנת לי.
ופאקינג אכזרית.
לפתי את צווארה בשתי כפות ידיי וקירבתי אותה אלי,פי התרסק על פיה כשקברתי את אצבעותי בשערה.
אלוהים אדירים,האישה הזאת העירה בתוכי תחושות שלא חשבתי שהיו קיימים לפני.
היא נעמדת על קצות אצבעותיה בנסיון להגיע לגובה שלי,אני מהדק אותה לבטני לפני תהיה לה בכלל אפשרות למעוד.
לא יכולתי להרפות. ויותר מזה,לא רציתי.
לא ידעתי כמה זמן עבר עד שאיפשרתי לשחרר את פניה ולנתק את שפתינו.
שנינו פקחו את עינינו יחד,מתנשפים בכבדות כשחזה שלנו עולה ויורד בתיאום.
בריאנה והעיינים הכחולות נשאו אליי,מבטה מבולבל וסקרן כאחד.
אני מחליק את ידי במורד גופה אך לא צועד לאחור,מחליט להישאר במקומי אך בחוסר רצון רב להרחיק את ידי ממנה.
שפתיה הנפוחות נפשקו אך מילה לא יצאה משם,אני כובש
את הרצון המוזר שבי לסגור את המרחק בינינו ולכבוש אותם שוב.
עייניה הביזיקו בניצוץ הרגיל שלה,שהיה יפיפייה כמו תמיד.
המבט מתארך וכך גם השתיקה,אך אני לא מוריד את עייני,מסרב להיכנע להשפעה שהיא משרה סביבה.
אני רואה כיצד היא מתעשתת במהירות ומנסה להסוות כל תגובה שחלה כעת בגופה. מה שבעיני היה נראה כל כך חמוד.
שפתיה נפשקו שוב,הפעם טיפה יותר. אך לפני שיוצא מתוכן קול חרטה ממלאה את פניה. ליבי היה משועשע מפנים.
