משחקי יריבות

פרק 2: נ.מ איזבל

"לכו בביטחון במסלול החלומות שלכם, וחיו את החיים שדמיינתם" - דייוויד ת'ורו

אני מאחרת. אני מאחרת. אני פאקינג מאחרת לאימון הראשון שלי עם ה: "הקסטארס". -
נבחרת ההוקי של אוניברסיטת ביילס.
אם היו אומרים לי לפני חצי שנה שאגשים את החלום היחיד שחלמתי עליו מהיום שבו אבא שלי לימד אותי הוקי בפעם הראשונה ואלמד באוניברסיטת ביילס, הייתי צוחקת להם בפרצוף והולכת הצידה לבכות בשקט מהידיעה שלא אגשים את החלום הזה.

 בפעם הראשונה שדרכתי על הקרח הייתי בת 3, היה שלג בחוץ וההורים שלי לקחו אותי להחליק על הקרח בפעם הראשונה מחיי ואני מניחה שהמונח "אהבה ממבט ראשון" יהיה נכון גם במקרה שלי ושל זירת הקרח כי
מהרגע שהנחתי את הרגל שלי על הקרח התאהבתי. שלוש שנים אחר כך, כשהייתי בת 6, אבא שלי ישב בסלון וראה משחק הוקי ששודר באותו היום ומצאתי את עצמי יושבת לידו, צופה במשחק ושואלת אותו שאלות על המשחק.

במשך שעתיים שאלתי אותו כל שאלה אפשרית שידעתי לשאול, בהתחלה הוא ענה לי בסבלנות אבל עם הזמן הוא הפסיק לענות לי, בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהוא התייאש ממני ומהשאלות שלי אבל לאחר מכן, כשהמשחק הסתיים,הוא קם מהספה וביקש ממני ללבוש בגדים חמים כי הוא רוצה לצאת איתי לטיול קטן ואני - בתור ילדה שמעריצה את אבא שלה עד היום - הלכתי אחריו מבלי אפילו לשאול, 10 דקות לאחר מכן כבר היינו באגם הקפוא שנמצא בחורשה שליד הבית כשביד של אבא שלי יש תיק ספורט גדול, לפני שהספקתי לשאול שאלות הוא כבר הוציא מחליקיים לשנינו וכששאלתי אותו למה הוא הביא איתו תיק כל כך גדול אם אנחנו מתכוונים פשוט להחליק על הקרח, הוא הוציא מהתיק שני מקלות ודסקית ואמר לי שבמקום לענות לי על כל השאלות ששאלתי על הוקי, הוא פשוט הולך ללמד אותי איך לשחק.

והנה אני - 15 שנים לאחר מכן, בדרך לאימון הראשון שלי עם נבחרת החלומות שלי -ההקסטארס, רק שאם לא אגיע לזירת ההוקי בעוד 10 דקות בדיוק אני אאחר לאימון הזה.
אני רצה בשבילי הקמפוס, מרגישה חמישים אבנים נופלות לי מהלב כשראיתי את מתחם ההוקי ניצב מולי.
נעצרתי מול המבנה, נושמת עמוק ומעכלת שוב פעם את זה שאני כאן, כי החיים שלי לימדו אותי ששום דבר טוב שאעמוד מולו לא יהיה מובן מאליו ויוכל להיעלם באותה המהירות שבה הוא הופיע, ונכנסתי מסתכלת סביב ומחפשת את המלתחות כדי שאוכל לשים את התיק שלי במקום שצריך, לנעול את המחליקיים ולצאת לזירה.

בעקבות כך שאני עדיין לא הצטרפתי לנבחרת באופן רשמי, אין לי בגדים ספציפיים שאני צריכה ללבוש, מה שחסר לי זמן באופן משמעותי כי לא הייתי צריכה להחליף את בגדי הספורט שלי. אחרי עוד בערך דקה שניסיתי להבין לאן אני אמורה ללכת, נכנסתי לחדר הראשון שראיתי, פותחת את הטלפון שלי כדי לכתוב להייזל, החברה הכי טובה שלי שהגיעה ללמוד ב-'ביילס' יחד איתי, שאני נכנסת לאימון והיא איחלה לי בהצלחה ומסרה שתדבר איתי אחרי שנסיים את הקורסים שלנו להיום.