משחקי יריבות

פרק 27 - נ.מ איזבל

געגוע גורם לאהבה מה שרוח גורמת לאש. מכבה אש קטנה ומעצימה אש גדולה. - רוז'ה דה ראביטן, רוזן ביסי

יום הולדת אמור להיות היום הכי טוב בשנה, יום שכל אחד מחכה לו כי זה היום הזה שאותו בן אדם שחוגג יום הולדת יכול לעשות את כל הדברים שהכי בא לו לעשות.
ובאמת, עד גיל 10 ימי ההולדת שלי היו הימים האהובים עלי בשנה.
בכל שנה ההורים שלי היו מעירים אותי ב 8:00 בבוקר בנשיקות ושירי יום הולדת ואז היינו יורדים לסלון והיה מחכה לי שם הר מתנות וצלחת פנקייקים עם כל התוספות שאני הכי אוהבת.
אחרי שאכלנו את הפנקייקים היינו יוצאים להחליק על הקרח באגם שמאחורי הבית כי היום הולדת שלי תמיד יוצא בימים מושלגים וקרירים שמתאימים בדיוק להחלקה על הקרח ואז היינו הולכים לקניון האהוב עליינו ואני ואמא שלי היינו עושות שופינג בזמן שאבא מחכה לנו במסעדה האהובה עליינו שם היינו אוכלים ארוחת צהריים ואת אחר הצהריים הייתי מעבירה עם סמואל והייזל בבית העץ שההורים שלי ושל סאם בנו לנו כשהיינו בני 6.

אבל אז הגיע יום הולדת 10 שלי. היום שבו איבדתי את אמא שלי.
לאבד אדם שקרוב אלייך זה עצוב.
לאבד מישהו מהמשפחה שלך זה כאב שאי אפשר להסביר.
לאבד הורה זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם.

לצפות באמא שלך גוססת ביום ההולדת שלך בגללך ולראות אותה מתה אחרי שיכולת לעשות משהו בשביל להציל אותה זה מצלק לכל החיים.

אני זוכרת את הרגע שהיא התחילה להיחנק מהעוגיות שהכנתי למסיבת היום הולדת הקטנה שאני, הייזל וסמואל תכננו לאותו הערב.
אני זוכרת שהבאתי לה מים כי חשבתי שהיא פשוט בלעה מהר מדי ואת הרגע שהכוס נפלה לה מהיד שרעדה ואת הרגע שהיא התמוטטה על הרצפה.
אני זוכרת את זעקות הבהלה שלי ואת הרגע שנזכרתי שאבא שלי קפץ להביא משהו לסבתא שלי כך שאני, ג'קס וביילי לבד בבית.

אני זוכרת שלקחתי את הטלפון וביד רועדת התקשרתי אליו, אני לא יודעת מה אמרתי לו כי כל מילה שיצאה מפי התלוותה בהתייפחות. אני זוכרת את ג'קס שהיה אז בן פחות או יותר 7 מגיע למטבח אחרי שהוא שמע אותי צורחת בבכי ואת הדמעות שזלגו מעיניו כשהוא ראה ככה את אמא.
אני זוכרת את הדלת שנפתחה ואת ניקס וסמואל שנכנסו, סמואל לקח את ג'קס למעלה וטיפל בו ובביילי שהייתה בסך הכל בת 4 וניקס באה אליי והרגיעה אותי בזמן שהפרמדיקים נכנסו הביתה ואבא שלי נכנס בריצה מיד אחריהם.
ויותר מהכל, אני זוכרת את הרגע בבית החולים שבו הודיעו לנו שהיא מתה ממה שהסתבר כמחלה נדירה שאובחנה כבר כשהייתי בת 8, כמה ימים לפני שאמא נתנה לי את השרשרת.

מאז ימי ההולדת שלי נהרסו. כל יום הולדת הפכה ליום אבל, כל חיוך שעלה על פניי במהלך אותו השבוע נלווה בחרטה ובגעגוע אליה.
לא משנה כמה סמואל והייזל ניסו לשכנע אותי אחרת, כמה אבא, ג'קס וביילי ניסו לשחזר לי את חווית יום ההולדת למרות מצבו הבריאותי של אבא ולמרות העצב והחרטה שעטפו גם אותם בשבוע הנורא הזה וביום עצמו עוד יותר, לא משנה כמה שנים עברו, עד היום לא הצלחתי לחגוג את יום ההולדת שלי.