משחקי יריבות

פרק 30 - נ.מ איזבל

"אל תדאג להיות מושלם, פשוט עשה את הטוב ביותר שאתה יכול!" Zendaya

הריח המוכר של הבית שלי הכה באפי וכמעט גרם לי לבכות, לא יכולתי להכחיש את זה. התגעגעתי לכאן, התגעגעתי הביתה.
התכוונתי להציג לדסטין את הבית ולהראות לו איפה החדר שהוא יוכל לישון בו בזמן שאבדוק שכולם בסדר אבל שמעתי קול צעדים שגרם לי לקפוא מול המנעול של דלת הכניסה.

נשמתי עמוק כדי להדחיק את גוש הדמעות שנוצר בגרוני בעקבות התאריך וההגעה הביתה. הדבקתי את החיוך הכי אמיתי שיכולתי להעלות על הפנים והסתובבתי מרגישה את גבותיי מתכווצות בדאגה כשראיתי את אבא צולע מעט לכיוון המקרר, פותח אותו באיטיות ומחפש משהו. לפי ההיכרות שלי עם התאריך הזה ועם סדר הפעולות שלו ביום הזה, הנחתי שהוא מחפש את הבירות שהוא שותה אך ורק בתאריך הזה בשנה. הוא לא משתכר באף תאריך חוץ מבתאריך הזה, הוא תמיד אומר שהוא רוצה לשכוח שהתאריך הזה מתקיים והמשפט הזה תמיד כואב לילדה הקטנה שאבא שלה בוחר לשכוח את תאריך יום ההולדת שלה בגלל שכואב לו מדי להיזכר בתאריך שבו אהבת חייו מתה.

״אבא? מה אתה עושה מחוץ למיטה בשעה הזאת? למה אתה צולע?״ השאלות נפלטו מפי עוד לפני שהספקתי להגיד שלום או להציג את דסטין שעמד מאחוריי והיה עד לכל מה שהתרחש וכל מה שעומד להתרחש כרגע.
במחשבה שניה אולי זה לא היה רעיון טוב להכניס לכאן את דסטין. היחידים שהיו עדים לצד הזה בחיים שלי היו הייזל, סמואל והמשפחה של סמואל. אני לא בטוחה איך דסטין יגיב כשהוא יגלה כמה מכוער הצד הזה יכול להיות ואני לא בטוחה שאני מוכנה לגלות.

״איזבלי?? מה את עושה בבית? חשבתי שתבואי רק מחר!!״ החיוך הנרגש שעלה על הפנים שלו מלראות אותי והאור שנדלק בפניו לצד העייפות, העצבות והחולשה שבלטו בפניו בכל יום יותר ויותר גרמו לכל המגננות שלי לרדת והייתי צריכה לעצור את עצמי מלרוץ לזרועותיו של הבן אדם האהוב עלי בכל העולם שכבר כל כך הרבה שנים לא יכולתי לעטוף את עצמי בחיבוק שלו ולבכות בידיעה שהוא יהיה שם למחוק את הדמעות, אבל לא יכולתי. לא יכולתי לחבק אותו ולהתפרק. הייתי צריכה להיות חזקה. חזקה בשבילם.

לכן הדחקתי את הרצון הזה, התעלמתי ממבטו של דסטין שסרק את הסיטואציה והתקרבתי לאבא.
״לא הייתי משאירה אתכם לבד הלילה. תכננתי להגיע באוטובוס אבל פספסתי אותו אז… בכל מקרה זה לא משנה, אתה מוכן לענות לי?״ עניתי במהירות על שאלתו והחזרתי את נושא השיחה לשאלה ששאלתי לפני.

״בקטנה, היה לי התקף קצר, הפעם זה בא עם התכווצות שרירים ברגל.״ סיפר כאילו הוא בסך הכל נשרט והייתי צריכה לעצום עיניים ולנשום עמוק לשמור על מעט השפיות שנותרה בי, לא יכולתי לאבד שליטה היום. לא הלילה.
״התקף?! למה אתה מחוץ למיטה? למה לא התקשרת או קראת לעזרה? לקחת תרופה?״ תקפתי אותו בשאלות מלאות דאגה, מרגישה את ידו של דסטין נכרכת סביב זרועי כאילו הוא מסמן לי לעצור, לנשום עמוק ושהוא כאן איתי. ובאמת עצרתי, נשמתי עמוק ושאבתי את הכוחות שהמחווה הקטנה הזאת העניקה לי.