משחקי יריבות

פרק 56 - נ.מ איזבל

אנחנו מתמקדים יותר מידי באיך למצוא מישהו שיאהב אותנו ופחות מידי בלפתח את יכולתנו לאהוב - שחר כהן

אור לבן מסנוור את עיניי, אני מנסה לזוז ומרגישה שהגוף שלי הוא כמו רצועת גומי שמנסים למתוח יותר מדי, יש רעש סביבי אבל אני לא מצליחה לזהות משהו כי הדבר היחיד שאני מצליחה לזהות זה את היובש בפי, זה כאילו לא נותרה טיפת מים בגופי.

תוך כדי שגופי ניסה להסתגל למה שהוא מרגיש, ניסיתי להבין איפה אני והתחלתי להיזכר בכל מה שקרה בימים האחרונים.
מהטיסה לקנדה עם דסטין ועד לריב עם דסטין והתאונה.

כל הגוף שלי כואב, אני מרגישה כאילו לקחו את הגוף שלי ומחצו אותו חמישים פעם ועדיין, הדבר היחיד שמפריע לי הוא הלב בגלל הגעגוע לדסטין והמחשבה על כל מה שקרה.
אולי לא הייתי אמורה להתגעגע אליו כל כך, בכל זאת, הוא פגע בי יותר משאוכל להסביר, אבל אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לנוכחות שלו, לשיחות איתו, לאיך שהוא גרם לי להרגיש כשאני איתו, טוב… איך שהוא גרם לי להרגיש עד אותו הלילה.
ויותר מהכל, הייתי בטוחה שהוא יחזור ונצליח לפתור את זה כשניפגש, אבל כרגע אני שוכבת במיטה שעכשיו הצלחתי לקלוט שזאת מיטה של בית חולים ומי שאני רואה לידי זה את סמואל וקייל יושבים ליד המיטה שלי כשהפנים של סמואל קבורות בין ידיו וזרועותיו של קייל כרוכות סביבו והוא מנשק את ראשו.

״ס…סאם?״ אמרתי בצרידות, מרגישה את פי זועק ביובש.
סמואל הרים את ראשו בשניה ששמע את קולי וחיוך מלא הקלה עלה על פניו בזמן שדמעות זלגו מעיניו.
״בל׳ס. אלוהים את ערה!!! פאק צריך לקרוא לכולם, אני לא מאמין רצחת את הלב שלי, בחיים אל תעשי את זה שוב!!״ אמר בנזיפה מהירה אבל יכולתי לראות את החיוך שעלה על פניו וראיתי שגם לקייל הוקל.
״אני מבטיחה.. אבל אפשר לקבל מים לפני שאדבר עם כולם?״ אמרתי בקול משועשע, מותש וצרוד.
קייל מיד קם והביא לי כוס מים וסמואל עזר לי לשתות, מניח את הכוס על השידה כשסיימתי.
״אני אלך לקרוא לכולם ואגיד לקונור להתקשר לדסטין, תדברו בינתיים״ ליבי נעצר כששמו של דסטין נפלט מפיו, הוא לא פה?
״הוא לא… הוא לא פה?״ שאלתי מרגישה את האכזבה זורמת בגופי ואת הכאב העמוק בליבי מחמיר.
״הוא היה כאן ודאג לך לכל אורך השבוע, הוא היה צריך ללכת בשביל האימון כי המאמן קלסון כבר לחץ עליו להגיע, היה ממש קשה לשכנע אותו לעזוב את החדר שלך, אותך. אבל הוא היה חייב, אם אני לא טועה הוא עצר בקבר של אח שלו בדרך חזרה, בגלל זה הוא לא כאן.״ קייל הסביר במהירות, יוצא מהחדר לאחר שנישק את ראשו של סמואל והרגשתי את ליבי מתפוצץ מרוב רגשות שזרמו בגופי, לא הצלחתי להבין אם זה נגרם מהאהבה שיש לי לדסטין לא משנה מה קרה וכמה נפגעתי ממנו או אם זה נגרם מהידיעה שהיה לו כל כך חשוב להישאר כאן איתי ושהוא בטח הרגיש אשם כל כך על התאונה הזאת.

״קיי צודק. אני אמנם שונא להודות בזה כי אני שונא אותו על שהוא פגע בך כל כך ועל שאת כאן בגלל שחזרת בגללו אבל דסטין אוהב אותך, הוא אוהב אותך ואני יכול להישבע לך שהוא מתחרט על כל מילה וכל תנועה שעשה״ סמואל אמר לאחר שהדלת נסגרה ונשארנו לבד.
״אני אוהבת אותו, אני לא חושבת שאי פעם אפסיק לאהוב אותו, תכננתי לנסוע קצת הביתה עד שדסטין יחזור ושנפתור את זה כשנפגש פנים מול פנים, אבל אני לא יודעת מה לעשות״ אמרתי בשקט מרגישה את התסכול זורם בגופי, אני אמנם אוהבת אותו יותר מכל דבר שאי פעם היה בחיי אבל אני גם לא יכולה להתעלם מזה שנפגעתי ממנו ואני לא רוצה לפתור את זה כשאני שוכבת במיטת בית חולים, חלשה יותר מאי פעם.
״אני חושב שאת צריכה לתת לעצמך לנוח בל׳ס. מאז גיל 10 את לא עצרת שניה אחת בשביל לנוח, את התקיימת בשבילנו, התקיימת בשביל שיהיה לנו טוב וחיית לפי הסדר עדיפויות המאוד לא בריא שלך. אני חושב שהתאונה הזאת, הרגע הזה, הוא סימן בשבילך לעצור ולתת לעצמך לנשום. את יכולה ואת צריכה לעצור ולנשום מדי פעם. קחי את הזמן עד שאת משתחררת, תנשמי, תשתקמי, תנוחי. כשתשתחררי, תחליטי מה את עושה״ המילים שסמואל אמר היו מדויקות וכמו בכל פעם מחדש, הרגיעו אותי והזכירו לי מה אני צריכה לעשות.