״לפעמים הגעגוע מתגנב מעיניי וזולג על הלחיים שלי״
השעון בחדר הישן שלי לא מפסיק לתקתק, האור מתחיל להיות כואב ומסנוור מדי, נהיה לי חם מדי מתחת לשמיכה אבל לא יכולתי לסבול את הקור שמחוץ למיטה. לבנדר ישנה לידי והנוכחות שלה בזרועותיי היא ככל הנראה הדבר הטוב היחיד בחיי כרגע. אבל הלב השבור שלי שדופק בין השברים האלה לא מאפשר לגופי להירגע ולהשתחרר כמו שקורה בכל פעם שהיא בסביבה.
שכבתי במיטה בה גדלתי, הסתכלתי על התקרה במבט שרוקן אותי מבפנים ולא הייתי צריך שום דבר בשביל לדעת מה התאריך, איזה יום היום.
ה 26.11.2024. היום המזורגג שבו אחי התאום החליט להתאבד. היום שבו איבדתי את הבן אדם היחיד שנתן משמעות לחיי עד שאיזבל נכנסה לחיי.
חלק בי ידע שהתאריך הזה הוא רק התאריך שבו הוא החליט לסמן את הסוף למרות שבעצם, איבדתי אותו הרבה לפני התאריך הזה.
וזה מה שהופך את היום הזה לגרוע יותר מבחינתי. כי זה רק מזכיר לי את העובדה שאיבדתי אותו הרבה לפני שראיתי את הדם שלו על רצפת המחסן, או שראיתי והחלטתי להכחיש כי פחדתי להתמודד עם המציאות.
זה לא משנה איזה מהאמירות הייתה נכונה כי שתיהן מסתכמות בכך שג׳סטין הפסיק לחיות הרבה לפני ששמתי לב שהוא מת.
והחלק הכי כואב בידיעה הזאת היה שאולי מי שלחצו על ההדק בכל פעם מחדש היו גרג וגרייסון, ואולי הבעיות שסחב איתו היו הרעל שפגע בו בכל פעם מחדש ובכל יום יותר ויותר.
אבל זה הייתי אני שלא עצר את זה בזמן.
זה הייתי אני שלא הגן עליו מספיק.
זה היה אני שלא הגיע בזמן ביום השחור ההוא כי היה לי כל כך חשוב ללכת לאימון ההוקי המזורגג.
זה היה אני שלא היה נוכח מספיק ולא שאל מספיק.
אני הייתי אשם.
בכלל לא שמתי לב שדמעות זלגו על פניי עד שיד קטנה נגעה לי בלחי וניגבה את אחת הדמעות שזלגו על פניי.
הפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשמצאתי את ג׳סטין מדמם למוות במחסן לפני חמש שנים.
מאז לא הסכמתי לעצמי לבכות.
הייתי מוציא עצבים בזונות, אלכוהול, הוקי ולפעמים אם היה לי למי אז מכות.
אבל לא בכיתי. בעיקר לא בפני אנשים.
ובכל זאת, אני שוכב כאן במיטה ביום השנה החמישי למותו של אחי, לבנדר מחבקת את גופי, מנשקת את דמעותיי ונותנת לדמעות האלה להמשיך לזלוג מבלי להגיב ואני.. אני בוכה בזרועותיה של הבחורה האחת שמחזיקה את הלב ואת הביצים שלי בידיה ורק המחשבה על האפשרות שתלך ממני מצליחה להחזיר אותי לתקופה האפלה שחייתי בה בשנה הראשונה למותו של ג׳ס.
ולא הייתי בטוח אם זה יותר מדליק אותי או מפחיד אותי.
״אני לא חושב שאת יודעת למה הכנסת את עצמך כשהסכמת לבוא איתי לבנדר״ אמרתי פתאום בשקט, יודע שהיא ערה ומקשיבה לי.
היא הרימה את ראשה מחזי, מנשקת אותי בלחי ועולה מעליי, מחייכת אליי חיוך עדין וחם שהפך את ליבי הדפוק שלא יכל לעמוד בפני הבחורה הזאת.
״ידעתי שתצטרך אותי וזה מספיק לי בשביל לשמוח שבאתי.״ הבהירה שותלת נשיקה קטנה על שפתיי, אפילו לא נלחמתי בדחף שלי להעמיק את הנשיקה.
ידעתי שלא היה טעם, הדחף הזה היה חזק מדי.
כל דבר שהיה קשור אליה היה חזק מדי, נכון מדי.
YOU ARE READING
משחקי יריבות
Romanceהמטרה של דסטין הייתה ברורה. להגיע לקולג', להוביל את נבחרת ההוקי לעונת המשחקים המושלמת ולנקום בכל מי שהיה חלק במוות של אחיו התאום. ובשביל להשיג את המטרות האלה דסטין הציב לעצמו חוק אחד - בלי הסחות דעת. אבל מה קורה כשלנבחרת ההוקי מצטרף שחקן חדש - או יו...
