משחקי יריבות

פרק 11 - נ.מ דסטין

״ככל שאדם מכיר בחולשותיו, כך הוא נעשה חזק יותר״ - שחר כהן

החלום הכי גדול של ג'סטין היה ללמוד בקולג', או יותר נכון - ללמוד ב-ביילס. מאז ומתמיד הוא השקיע את רוב האנרגיה וזמן הלמידה שלו במטרה להצליח להתקבל לביילס, הוא לא הפסיק לדבר איתי על זה שהוא חולם ללמוד בקולג' הטוב ביותר ללימודי רפואה ובריאות הנפש כי הוא חלם לפתוח בית מחסה לכל הנערים ושזקוקים לתמיכה נפשית ואני זוכר את עצמי מתפלל בשבילו שיזכה לזה כי מאז ומתמיד רציתי שיגשים את החלומות הכי קטנים והכי גדולים שלו כי רציתי שגם לו תהיה הזדמנות לקבל את תשומת הלב שאני קיבלתי לאורך השנים האלה בזכות ההוקי, אבל כל זה לא קרה כי הוא מת לפני שהוא הספיק להגשים את החלומות שלו, מה שהוא לא ידע לעולם זה שרשמתי את שנינו לביילס וששנינו התקבלנו וקיבלנו מלגות לימוד מלאות, לאחר שג'סטין מת החלטתי לעשות צעד שיוכל להגשים לו רבע מהחלום שהיה לו ולאחר שיחה עם מנהל הקולג' שבה הסברתי את הסיטואציה, לקחתי חלק לא קטן מהסכום ששימש למלגה של ג'סטין ותרמתי אותו למרכז שיקום הנפש לילדים מתחת לגיל 18, מאז בכל שנה - לא משנה כמה כסף הרווחתי באותו זמן - אני תורם חלק ממנו לאותו מרכז השיקום שיוכל לעזור לילדים במצב שאחי היה בו.

מעבר לתרומה הכספית שלי, פיתחתי גם חיבור אישי עם המרכז הזה, כשיצאתי ממרכז השיקום בפעם הראשונה אחרי שנתתי את הכסף למנהל המרכז באופן אישי, ראיתי ילדה קטנה, בת 9 לכל היותר, יושבת על הספסל בכניסה למרכז השיקום, בוהה ברצפה וידה השמאלית מדממת, הילדונת הקטנה נראתה נמוכה, רזה, עם שיער גלי וארוך בצבע חום בהיר ומלאכי, באותו הרגע לה הצלחתי לראות את העיניים שלה אבל משהו בה משך אותי אליה וגרם לי לשבת לידה, אחרי שדאגתי להרגיע אותה ולהבטיח לה שלא אפגע בה ואחרי שהצגתי את עצמי והיא חייכה את החיוך הקטן שלה והציגה את שמה -אוליביה ליין אוסטין- היא סיפרה לי שהיא ניסתה לחתוך את עצמה כי הרגישה שהיא מעמיסה על יותר מדי אנשים בסביבה שלה והיא לא רצתה להמשיך לגדול ושהסבל של האחרים יגדל יחד איתה, המשפט הזה צרב לי את הנשמה ונחרט לי בלב לצד כל משפט שג'סטין אמר לי אי פעם, גם אלא שהתעלמתי מהם.
לאחר שטיפלתי בה וגרמתי לה להבטיח שבחיים לא תעשה את זה שוב, הבטחתי לה ולעצמי שאגיע בכל שבוע, לפחות פעם אחת כדי לבקר אותה, הבטחתי לדאוג לה כמו שהייתי רוצה שג'סטין יתן לי לטפל בו.

המחשבות על אוליביה הקטנה, שהפכה להיות הילדה היחידה בעולם שיכולה לסובב אותי על האצבע הקטנטונת שלה, נקטעו כשהחניתי את המכונית שלי בחניה המוכרת של מרכז השיקום, מכבה את הרכב ויוצא ממנו לאחר שלקחתי את שקית הדונאטס בציפוי קרמל ופצפוצי שוקולד שקניתי בשבילה בדרך לכאן ,כמו שאני מביא לה בכל פעם שאני מגיע, יוצא מהאוטו ומתקדם לכיוון המרכז, בצעדים קלילים ונינוחים - שלא תואמים בשום צורה את התדמית הקשוחה, האפלה ומלאת השליטה שאני דואג לייצר בביילס או בכל מקום אחר בחיים שלי.