עוד סיכוי לאהבה

פרק 37- תחושה מוזרה :)

"ליאו עזב את הוילה." ג'ייסון התפרץ לחדר עם ההודאה בפיו, סטייסי נכנסה אחריו, זה קרה רק כמה דקות אחרי הבלגן.
אני ומייקל הסתכלנו זה על זה.

ג'ייסון בחן את מייקל במבט חשדני כשראה את החולצה שלו על הרצפה, ואז סטייסי נבהלה כשראתה את הפצע הנוראי בבטן שלו, זה שהתעסקתי בלחטא בדקות האחרונות.

"מה קרה לך?" היא שאלה ברצינות ופערה את עיניה הירוקות בבהלה.

מבטו של מייקל נדד אל האיזור שמרחתי עליו משחה קודם והוא חזר להביט בהם, מושך בכתפיו באדישות. "כנראה שזאת הסיבה שליאו עזב."

סטייסי וג'ייסון העבירו את מבטם ממני אל מייקל וחזרה, רומזים שנספר מה הולך פה.

הוא שתק לרגע, "קצת רבנו מכות." ענה בקלילות, כאילו זה משהו רגיל שקורה כל יום.

"קצת?" שאל חברו בפקפוק, מבטו עבר גם על הדם בחבלה של מייקל ואז אל כל חומרי החיטוי על המיטה שלנו.

"כנראה שהרבה."

"ולמה רבתם מכות?"

הרגשתי דקירה קלה בבטן. מייקל הסתכל עליי ולא ידע מה לענות, והרגשתי את מבטיהם של חברינו בוחנים אותנו בשאלה. לא היה להם מושג שיש סיפור מאחורי כל זה.
השתיקה נשארה תלויה באוויר שניות נוספות, אבל אז הרגשתי את היד של מייקל מגששת אחר שלי, והוא לחץ עליה בעדינות והזכיר לי שהוא איתי.

לקחתי נשימה ופתחתי את הפה לספר להם.
עכשיו, ידעתי שמייקל לא יתן לליאו אפילו להתקרב אליי, אז הקול של ליאו לא הבזיק בראש שלי כשסיפרתי להם מה קרה, וגם לא עברה בי אותה צמרמורת של רעד כמו בפעם הקודמת.

לא פתחתי את הנושא לעומק ולא סיפרתי את הכל לפרטי פרטים, העדפתי שלא, ורציתי פשוט לסיים עם הסיפור הזה ולהשאיר אותו סגור בארון. סיפרתי להם רק את העיקר, כדי שיבינו למה מייקל עשה מה שעשה.

סטייסי פערה את פיה באימה כשסיימתי לדבר וג'ייסון קפא בהלם לכמה שניות.

"חתיכת אפס." הוא מלמל בשיניים חשוקות וחילץ נשיפה מבין שפתיו, וסטייסי ניסתה לצאת מההלם.

"אוליב... אני- אני לא מאמינה." היא גמגמה בקול רועד וראיתי את הכאב כשמיקדה בי את עיניה. היא לקחה נשימה והסתכלה לקצה החדר לכמה שניות, ואז שוב עליי. "אני כל כך מצטערת."

לקח כמה רגעים עד שהם עיכלו, סטייסי לקחה את היד שלי וביקשה לדבר איתי רגע בחוץ, ולמרות שהנהנתי הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת כי ידעתי מה היא עומדת להגיד.

"למה לא סיפרת לי את זה?" היא שאלה כשיצאנו למסדרון, וכאב חד הכה את הלב שלי כשהבטתי הצידה ונזכרתי שבדיוק שם ליאו ומייקל רבו מקום מוקדם יותר הערב. חזרתי להסתכל בחברתי, הדרך שבה היא שאלה את זה... זה לא היה בנימה מאשימה, אלא יותר עצובה.