עוד סיכוי לאהבה

פרק 32- בעיה בתסריט :)

"הכל מובן?" שאל רוברט בטלפון, אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאמר את צמד המילים האלה הייתי עשירה.

"התשובה שלנו לא השתנתה מאז הפעם האחרונה ששאלת." ציין ג'ייסון בחוסר סבלנות, הוא נאנח ונשען לאחור במקומו.

"בסדר, אז פעם אחרונה."

פלטנו קריאת אנחה ורוברטו התחיל להסביר שוב מה יקרה, ואנחנו פשוט נכנענו וחיכינו שזה יגמר.
"כשאתם מגיעים הם יסבירו לכם את התפקידים, על מה הסדרה, מה יצלמו, ועוד כמה פרטים כנראה." הוא חיכה רגע והמשיך. " אתם תעברו על הטקסטים, ואז יתחילו את הצילומים עצמם, כי כפי שאמרתי זה יום אינטנסיבי גדוש בצילומים ותסריטים. צריך להספיק הכל בזמן קצר, ואין זמן לבזבז."

אישרנו לו שאנחנו מבינים, והוא המשיך לפטפט ולדבר על מה עומד לקרות כמה דקות נוספות, עד שאיחל לנו המון בהצלחה וניתק.

רוברטו הסביר לנו שהצילומים אומנם יסתיימו מהר, אבל יקח זמן עד שהסדרה תעלה לרשת. יש המון עריכות ובדיקות שצריך לעשות לפני, ולכן זה יקח הרבה זמן ונצטרך להיעזר בסבלנות.

הנסיעה הייתה רק עשר דקות דקות, והנופים שחלפו על פניי מצאו חן בעיני כל כך שהעדפתי לא לחשוב על כלום ורק להתרכז בשלווה הרגעית שאפפה אותי.
ניסיתי להרגיע את דפיקות ליבי המשתוללות כשהבנתי שהאוטו חנה, השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשהגענו, ולא היה לנו זמן לבזבז. נפרדנו מביל והוא איחל לנו בהצלחה.

ראיתי כמה מכוניות חונות באיזור, כנראה של ההפקה, ובניין מודרני עם דלת זכוכית גדולה ניצב מולנו. זה מיד הכריז על רשמיות, אפילו שזה רק פרויקט קטן לבינתיים. סקרנו קצת סביב, המקום עצמו היה כמעט ריק בגלל שנמצא בקצה העיר ולא במרכז, והזריחה החלה להופיע בשמיים בגוונים צבעוניים שהתפשטו לרוחב.

דפקנו על הדלת וממש שנייה אחר כך היא נפתחה, אישה בתחילת גיל השלושים שלה בערך הופיעה מולנו, עם חיוך ענק על הפנים ורעש ענקי מתוך המקום.

"מצוין, טוב שהגעתם, אנחנו כבר מתחילים." היא מלמלה במרץ והכניסה אותנו אל תוך החלל, המקום היה נקי ורק לפי קבוצת האנשים בקצה החדר שהתאספו סביב שולחן עם אוזניות והמון לפטופים, יכולתי להבחין שזה המון עבודה.

"אני אמנדה, הבימאית." הציגה את עצמה בחיוך האישה, היה לה שיער כהה וחיוך חביב. "ממש אהבנו את כישורי המשחק שלכם. אתם הולכים להצליח בתעשייה הזאת."

הודינו לה על המחמאה והלכנו אחריה לחדר כלשהו שלקחה אותנו, היא בירכה לשלום כמה אנשים שפגשנו במסדרון הרחב, לחלק נתנה כמה מטלות, ואז הכניסה אותנו.

החדר היה פתוח עם כמה כיסאות במרחב, וספה בפינה. הוא לא היה גדול ולא קטן, מספיק כדי לבצע חזרות יבשות לפני שנתחיל לצלם, והספה הייתה מקום נחמד להתחיל לרפרף בו על התסריט לפני הצילומים. לא רחוק משם היו שני מיקרופונים, כנראה לחזרות על טקסטים, וכמה פוסטרים ישנים של סדרות שונות הוצגו בגאווה על הקיר. בפינה האחרת היו כמה אנשי צוות ששוחחו ביניהם על אחת הסצנות, הם חלקו שולחן עמוס בספרים וכתבו הערות על מחברת.