עוד סיכוי לאהבה

פרק 12- ילדה חדשה :)

הלכנו חזרה הביתה מביתו של מייקל, אני סטייסי וג'ייסון, היינו לבושים חזרה מעל בגדי הים, ובשעה המאוחרת כבר היה חשוך מאוד בחוץ.
בפנייה ימינה כמה דקות מהבית שלי, נפרדנו מג'ייסון, שפנה שמאלה לעבר הבית שלו, הוא נישק אותה קצרות והתקדם לביתו.

"נפגש מחר בבית ספר?" שאלה אותו סטייסי מעבר לכתפה, הוא הסתובב והנהן לאישור, והיא חייכה והמשיכה איתי בדרכה.

"סטייס," אמרתי לפתע, כל מחשבותיי היו בנשיקה עם מייקל עד שכמעט התפוצצתי והייתי חייבת לשתף מישהו.

"מה?" היא נעצרה, הסתכלה עליי בשאלה וחיכתה לתשובה.

"אני ומייקל..." חשבתי על זה רגע, ואז אמרתי את המילים בקול רם לראשונה. "אנחנו ביחד."

היא נעצרה בבת אחת, ואני אחריה. "את רצינית?"

הנהנתי, והיא פלטה צווחה ומחצה אותי לחיבוק. "אני כל כך שמחה שזה קרה!" היא השתוללה בהתלהבות, ונשכתי את שפתיי כשנזכרתי איך נישק אותי רק כמה דקות מוקדם יותר. זה היה מדהים, ואני לא חושבת שאי פעם ימאס לי.

"זה מדהים." היא הכריזה. "סוף סוף התגברת על זאק ונפתחת בפני מייקל." היא קפצה בחוסר יכולת להתאפק, ואז חיבקה אותי שוב. "בינינו, אני מעדיפה את מייקל פי אלף, אוליב. זאק לא היה לרמה שלך." צחקקתי, והיא המשיכה. "אני רואה כמה את שמחה עם מייקל, עם זאק זה לא היה קרוב, אי אפשר להשוות אפילו!"

המילים נכנסו לליבי ולא יכולתי שלא לחייך, בזמן האחרון, אני מחייכת רק לשמע שמו של מייקל, ועכשיו עם ההתלהבות של החברה שלי זה רק הגביר את תחושת ההתרגשות שבעבעה בתוכי.

היא המשיכה לדבר איתי עד שהגענו לבתים, מספרת לי כמה מייקל מתאים לי ואיך נהיה חמודים ביחד, ואני גמעתי את המילים שלה בחום וחקקתי אותן בראשי.

התפצלנו לבתים. סטייסי חיבקה אותי פעם נוספת לפני שפנתה לדרכה, ואני נותרתי לעמוד לכמה רגעים, מביטה באפלה השקטה שעטפה את הרחוב. הבית הריק קידם אותי כשהסרתי את הנעילה ונכנסתי, והבדידות שמלווה אותי בלילות כאלה שבה להכות.

נאנחתי בשקט וחציתי את ביתי, הלכתי להתקלח, עשיתי זאת במהירות ושטפתי את הכלור של הבריכה מגופי ומהשיער, ואז לקחתי משהו קטן לאכול וצנחתי אל הספה הסלון.

התכוונתי להדליק את הטלוויזיה, אבל כשלקחתי את השלט מהשולחן העגול מבטי ננעץ על התמונה המשפחתית שהונחה עליו.
התמונה הייתה ממוסגרת במסגרת חומה מעץ, לא גדולה מידי ולא קטנה. הרמתי את התמונה בידיים רועדות, כאילו הייתה שבירה כמו הרגשות שלי. המבט שלי נדד על הפנים המחייכות שבתמונה, זוכר איך הרגשתי באותו היום. הזיכרונות חזרו אליי, מעוררים גוש בגרון שהלך וגדל עם כל שנייה שחלפה. עד מהרה, עיניי צרבו ודמעות החלו לזלוג על לחיי.