להבות של שלג ‏

פרק -8- משחקים

~ויטוריו~

היא יושבת מולי ונראית נינוחה מדי, כאילו מכירה אותי ואני לא אדם זר בשבילה, כאילו אני לא מאיים. ממש כמו הכינוי שהוצמד לה. נסיכת השלג. אני מרגיש שהיא מכסה בשיכבה עבה של שלג את המציאות. כמו פתיתי קרח גבישיים ואווריריים, הם נופלים מהעננים היישר עלינו. מטשטשים הכל.
אני לא רגיל לזה, היא פשוט יושבת כאילו אנחנו שני אנשים רגילים. אנחנו לא. שנינו יושבים כאן בזמן שהבית שלה הועלה באש יחד עם גופתו של אביה וגופתם של כל חייליו.
קטיה לוגמת מכוס המים שלה מנסה להשאיר את עיניה מטה רק לא לנעוץ בי מבטים למרות שאני לגמרי נועץ בה ולא מתבייש בכך. אני בוחן אותה, מסתכל. פניה מעט חיוורות ואני לא חושב על כך כי עורה כל כך בהיר אלא כנראה כל מה שקרה משפיע עליה בצורה הזו.
הבחורה בהלם. היא עדיין לבושה באותם בגדים מאז פרצנו לה לבית. שמלת שינה לבנה דקה ומגוחכת ומעיל פרווה עבה שהיא לא מורידה אפילו פעם אחת ממש כאילו הוא יגן עליה. הבגדים שלה מלוכלכים, הלבן הפך ממזמן לאפור דהוי. את שיערה הארוך היא קלעה לצמה מרושלת שמתחילה להתפרק בקצה.
אני מתבונן בחזה שלה שעולה ויורד במהירות, רגליה היחפות זזות באופן שמסמל על כך שמשהו מציק לה. אז אני עולה עם עיניי אל פניה. היא רזה. השקעים העדינים בלחיים שלה מסמלים על כך, עצמות הבריח שמציצות מעט מבעד לבגדים.

אני מוצא את עצמי בוהה שניות ארוכות גם בשיערה הבהיר. בהיר עד כדי לבן. אני משפשף את אצבעותיי זו בזו , מתחשק לי להעביר בו את אצבעותיי לאורך כל אורכו. היא לא מה שחשבתי. חשבתי שהיא תהיה קרה יותר, זקופה וגאה, לא תוציא מילה מהפה ותיצמד לפינת החדר. או אפילו תבכה בכל רגע אבל במקום זאת היא יושבת עם כריך ביד ונועצת בי מבט, שואלת שאלות ללא הפסקה.
״בת כמה את?״ אני מתעניין ומביט בה בסקרנות. היא ממצמצת ומיישרת אליי את עיניה הכחולות. פניה נקיות כל כך לעומת עורה המעט מלוכלך מכתמי דם. האם נפצעה? אפילו לא בדקתי זאת.
הצבע האדום על עורה גורם לי לתהות איך יהיה לראות אותה עומדת זקופה על נעלי עקב ושמלה אדומה בוהקת צמודה לכל המקומות הנכונים. נקייה ללא איפור לא נראה שהיא זקוקה לכך בכלל.

״שמונה עשרה.״ עונה כמעט בלחישה ועם מבטא רוסי כבד.
אני מהנהן. היא צעירה ממני. כנראה וולקוב תכנן לחתן אותה. אני מביט שוב בטבעת יהלום שהניחה על השולחן במהירות כאילו לא יכלה לסבול אותה.
היא פותחת את שפתיה המלאות ולוקחת נשימה עמוקה גורמת לי להביט בשפתיה בעניין רב.
״ויטו, אם תגלה שאני דוברת אמת...״ החלה לשאול אבל אני מכווץ עיניים כי היא הרגע קראה לי ויטו, בכזו קלילות. הבחורה הזו... או שהיא משחקת כאן משחק מסוכן או שהיא טיפשה מוחלטת.
״מה תעשה?״ סיימה את השאלה.
״זה מעניין..״ אני אומר ותוהה איך לנסח את דברי בפניה. לשחק את המשחק שלה?
היא ממצמצת בבהלה כנראה לא מבינה אותי. אני רוכן קדימה מולה ונועץ בה את עיניי.
״אם, לכאורה.״ אני מחייך חיוך מתוח. ״היית לוסי, אז את גדלת וחונכת במשך שנים אצל הבראטווה, האויבים הכי גדולים שלנו. תחת חסותו של וולקוב. לעולם לא הייתי ולעולם לא אוכל לבטוח באדם כמוך.״ אמרתי בפשטות וחזרתי להישען לאחור על הכיסא.
היא בתגובה מכווצת את עיניה ומשפילה מבט.