להבות של שלג ‏

פרק -27- כבודך

~לוסיונה~

״עד כדי כך קשה לך להביט בי?״ הוא שואל ונראה אפילו נעלב.
״ירית בחבר שלי.״ אני מבהירה לו וזוכרת את כאבו של סשה.
״רגע, שומר הראש היה חבר שלך?״ לאונרדו שואל וגורם לי לנשוף בכעס. זה כאילו הוא מנסה לשגע אותי.
״שכח מזה, בוא פשוט נשב כאן בדממה בסדר?״ אני אומרת ומנסה לא להתעצבן.
״הוא חי.״ אומר באדישות וגורם לי להביט בו המומה. אני מניחה את ידיי על השולחן ומתקרבת, ״סשה חי? באמת הוא חי?״ אני שואלת מלאת תקווה.
הוא ממצמץ מולי ומהנהן, ״רק אל תספרי לקאפו על זה.״ מבהיר.
ויטו יודע ולא סיפר לי על כך למרות שידע כמה סשה חשוב לי. אני מכווצת עיניים. ״ולמה אתה מספר לי אתה זה? אתה מנסה להתחבב עלי לאונרדו?״
״אולי..״ הוא נועץ בי מבט. ״אני לא רגיל שבחורות מפחדות ממני או שונאות אותי.״ מרים סנטר.
מתחשק לי לצחוק, ״תן לי לנחש אתה רגיל שהן נופלות לרגליך כי אתה כזה סקסי?״ אני מתבדחת. אך הוא מהנהן ברצינות. ״בדיוק ובעיקר רוצות זיון.״ מוסיף.
אני נאנחת ומביטה בו בסקרנות, ״מזה המקום הזה? איפה אנחנו?״ אני מביטה סביב ואז בו תוהה אם יענה לי בכלל.
״אנחנו בקזינו,״ הוא מתרווח על הכיסא שלו. ״זה המקום שלנו, אנחנו מבלים כאן המון.״ מבהיר. אני תוהה מה יש כאן אם הם מבלים כאן הרבה.
״ולמה ויטו הביא אותי הנה?״ אני שואלת מעט סקרנית.
״אני לא יודע אולי להראות לך את המקום.״ הוא אומר ודלת המשרד סוף סוף נפתחת וויטו נכנס פנימה, ״אני מתנצל התעכבתי מעט.״ אומר ומביט בנו.
לאונרדו מהנהן במקומו ״אז הכל הסתדר?״ שואל ונראה שידע בדיוק למה ויטו הביא אותי לכאן ומה הוא עשה. אני מכווצת את עיניי אליו. שקרן.
״כמובן,״ ויטו מניח את ידו על כתפו.
״בסדר אז אני זז לבר.״ הוא קורץ ומתרומם מהכיסא, ״מכשפה, היה נעים להכיר אותך. שוב.״ הוא קורץ ויוצא.
״מכשפה?״ ויטו מביט בי ומשלב את ידיו. אני עומדת ונושפת,
״אני שונאת אותו.״ אני אומרת נועצת בו מבט תוהה. הוא מסתיר ממני את סשה. מה עוד הוא מסתיר ממני.
״קיוויתי שקצת זמן יעזור אולי תסתדרו ביניכם.״ אומר ברצינות.
״הוא משך לי בשיער, אני לא אחבב אותו.״ אני מבהירה. ויטו מרים גבה ונוגע בשיערי בפתאומיות. אני ממצמצת ומתקשה לנשום שהוא קרוב כל כך. הוא מצר את עיניו. ״אז אני אכסח אותו על כך.״ אומר ומביט בעיניי מקרוב כל כך.
אני מתרחקת לאחור אבל הוא אוחז בידי וגורם לי להתקרב יותר.
״שלג, אל תברחי ממני.״ אומר בקול שלא מותר ברירה אלא להקשיב לדבריו.
אני נושמת עמוק ומנסה לא להשתגע מולו. ״מה.. מה אתה רוצה?״
הוא נוגע בסנטרי מתקרב יותר כמעט נוגע בי עם שפתיו, אני חשה בהבל פיו מרפרף עלי, ״כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש שאני מתקשה לבחור רק בדבר אחד.״ אומר.
אני בולעת רוק בכבדות ולוקחת צעד אחד קדימה, לא חושבת יותר מדי ופשוט מעניקה לו נשיקה, נשיקה. זו לא נשיקה זו נגיעה עדינה בשפתיו. זהו. זה מה שהענקתי לו, אבל ברגע שצעדתי לאחור כדי להתרחק הוא הידק את ידיו על מותני והצמיד אותי אליו.
״שלג..״ לוחש וגורם לעורי לזמזם. ״מה את מנסה לעשות לי? זה לא משחק.. את לא יכולה להתגרות בי כך ואז לברוח.״ מצמיד את מצחי אל מצחו ועוצם את עיניו.
אני נושפת וחשה בפעימות ליבו, הן רמות וגורמות לליבי לפעום באותה מהירות. ״סליחה..״ אני לוחשת שהוא מטיח את שפתיו על שלי, גונב לי את האוויר אוחז בסנטרי בכוח לא נותן לי לברוח ממנו.
אני מנשקת אותו חזרה מרשה ולאצבעותיי לגעת בחזהו הקשה.
זה כאילו כל החלומות והניסיונות המטופשים שלי מתגמדים לעומת הרגע זה. אני לא מצליחה להבין מה קורה לי, מה אני מרגישה. טעמו וריחו סביבי, המגע המחוספס של אצבעותיו מתהדקות בסנטרי, גופו הצמוד לשלי. הכל מערפל אותי ומשכיח ממני את העובדה שאני מעולם לא התנשקתי קודם. אני זזה יחד איתו. לא יודעת בדיוק מה אני עושה והאם זה טוב. אני חשה בלשונו מתגנבת אל פי ומשחקת בלשוני. אנחנו זזים מבלי לשים לב וגבי מונח על גבי השולחן. שידיו עוברות על גופי הוא מתרחק ממני מעט אבל עדיין נשאר מעלי מתנשף. ויטו מניח את ידיו על השולחן ומביט בי בעיניו האפורות. יש לו מבט שאני לא מצליחה להבין.
אני מביטה בו בדממה מוחלטת. ״סליחה.״ אני לוחשת מבלי לדעת אפילו למה. המבט שלו רציני כל כך שזה גורם לי לתהות מה עשיתי לא נכון.
הוא מתרומם ממני נותן לי להזדקף, מתרחק ומבלגן את השיער כאילו נפל במלכודת. אני נשענת על השולחן ומביטה בו נושף בכבדות, הוא מישיר אליי מבט. ״לא הייתי צריך לנשק אותך ככה.״ אומר ישיר וללא שום רגש. הוא גורם לי להביט בו לכודה בין הבושה לכעס והכאב. כאב זה מה שאני מרגישה עכשיו אני מזהה. אך אני מכווצת את גבותיי ברוגז. ״שכח מזה.״ אני מנסה לכבות את רגשותיי מולו. ויטו מביט בי בבלבול ומתקרב אליי ממהר לעצור אותי. ״רגע..״
אני מתרחקת מהשולחן וצועדת אל הדלת מרגישה כמו לבה מתפרצת. אני אפילו לא יודעת מה לחשוב, מה הכוונה בלא הייתי צריך לנשק אותך? זה כי מיהרתי? כי הוא לא נמשך אליי?
״לוסיונה חכי.״ ויטו אומר מאחור בקול נוקשה גורם לי לעצור. הוא מתקרב אליי ומסיט את השיער שלי לאחור בעדינות.
״צריך לחכות לחתונה. זה לא היה צעד חכם.״ מסביר וגורם לי לחוש בלבול. אני עומדת במקומי ומביטה בו. ״זה לא היה צעד חכם?״ אני חוזרת אחריו בשאלה כי ראשי מבולבל לחלוטין.
הוא נושף, ״הכבוד שלך. תני לי שמור עליו.״ מבקש ממני ומלטף את פני. אני נושמת עמוק.
״אביך הבהיר שיקח זמן רב עד שתרגישי מוכנה לחתונה, כך שטעימה מזה.״ אומר ונוגע בשפתיי. ״הייתה טעות חמורה.״ מבהיר.
אני נועצת בו מבט, ״איך אני אמור לטעום ממך ואז פשוט להתנהג כאילו אני לא יכול לגעת בך?״ שואל ופותח את דלת המשרד.