להבות של שלג ‏

פרק -6- האמת שאינה אמת

~ויטוריו~

״היא במרתף.״ לואונרדו אומר וסוגר אחריו את הדלת.
סלבטורה מביט בי ונראה מוטרד כאילו הנקמה הזו לא נתנה לו את השלווה שלה ציפה. משהו חסר.
״אחי.״ אלדו עומד שלוב זרועות ומתהלך הלוך ושוב בחדר. מראה על כך שמשהו מציק לו מטריד אותו. אני מביט בו מספר רגעים ומרגיש שבקרוב אשתגע בגללו. ״אלדו?״ אני שואל והוא נעצר סוף סוף.
אחי מסתובב ונעצר ממש מולי. ״היית צריך לראות איך הוא התנהג! ממש כמו מטורף!״ הצביע על לאונרדו שהתיישב לצידי ורק הביט בו חסר סבלנות.
״אם לא הייתי שם הוא בטח כבר היה אונס אותה!״ אלדו לא שלט בעצמו והתפרץ.
״כדי שתיזהר במה שאתה מאשים אותי!״ לאונרדו נעמד והצביע עליו בכעס מצר את עיניו.
״קאפו, אולי כדי שתבדוק באיזה צד אחיך אני לא יודע.. איך שהוא הסתכל על המכשפה הלבנה..״ לאונרדו מוסיף ומביט באלדו בסלידה.
״אתם רבים כמו שני ילדים קטנים.״ אלסיו מתפרץ לויכוח וגורם לי להרים גבה. ״היינו צריכים להרוג אותה ולא לסחוב זבל קר איתנו. מה נעשה בה עכשיו? זו סתם טרחה.״ אמר והביט בי, יותר נכון. מאשים אותי. לפעמים לאלסיו יש מבט חולני. בדיוק כמו עכשיו. אני תוהה למה יהפוך בעוד כמה שנים. ואיך הגיע למצב הזה.
לקחתי נשימה עמוקה והתכוונתי לענות על כל מה שהלך כאן.
״זו רק בחורה וכבר כולם כאן איבדו כיוונים.״ אני אומר מביט בסלבטורה שלא מוציא מילה מהפה. להפך, נראה שהוא עסוק במחשבות.

קטיה נראת כמו בחורה שלא עושה יותר מדי צרות, שקטה, עדינה. משהו בה גרם לי להתבונן בה במשך טיסה שלמה. אבל גם באותה מידה הבהיל אותי. היא יפה בצורה מהפנטת. מהעור החיוור שלה ועד לשיערה הבהיר.. עיניה הכחולות. היא נראת כמו פיה מהאגדות. משהו בה לא מציאותי. מן מסתורין כזה.. מושך אותי אליה.
״כבר הרגתם את ליאוניד..״ המילים שלה חולפות בראשי, היא לא קראה לו אבא. רק אמרה זאת בקלילות. קלילות שלא הייתי מצפה מבת להגיד על אביה לאחר שנרצח. הייתי מצפה ממנה ליבב בבכי, להתחנן על לחייה. משהו לא מסתדר כאן.
״הסיבה היחידה שגרמה לי להשאיר אותה בחיים היה ליאוניד וולקוב.״ אני אומר בקול רם וכל העיניים הופנו אליי. ״הוא לא מצמץ שהבאנו אותה מולו, שהבין שהיא נתפסה. הוא אפילו הציע להרוג אותה יחד איתו.״ הנחתי יד על סנטרי תוהה מה זה היה. תוהה האם זה מעלה גם להם חשד.
״הם הבראטווה אין להם חוקים.. הם אפילו רוצים למות יחד מסתבר..״ אלסיו מרים את ידו ואומר בזלזול.
הצרתי את עיניי בכעס. הוא מתחכם וחושב שאוותר על אי ציות שאראה שם. ״אתה,״ נעצתי בו מבט חד והרמתי מולו את הסכין שלי באיום.
״תפר פקודה שוב.״ התחלתי לומר והוא רק הביט בי עם מבט נחוש.
״תכוון את הנשק שלך אליה שוב.״ הזהרתי נזכר בקנה האקדח הצמוד אל מצחה של קטיה. אני לא מצליח לשכוח את המבט שלה איך עיניה הכחולות הביטו באלסיו בצורה מזועזעת כאילו לא האמינה שיעשה זאת.
״אני זה שירה בך על הפרת פקודה. או אנעץ את זה,״ הרמתי את הסכין שלי. ״ישר ללב שלך.״ הרמתי את קולי ונעצתי את חוד הסכין על השולחן כאיום. אני לא אוהב בלגן ובלגן זה השם השני של אלסיו מרנזנה. להפך אני שונא בלגן ואוהב חוקים ברורים, סדר, תכנון.
אלסיו נושם עמוק ושותק. וטוב שכך.