להבות של שלג ‏

פרק -21- אגן עלייך בגופי

~לוסיונה~

אני בקושי נושמת שאני בורחת מויטו ומולנטינה. היא כולה חיוכים שזה לצד ויטו אבל שהיינו לבד רק שתינו, היא ידעה בדיוק איך לדבר אליי ובאיזו צורה. זה כאילו היא עטופה בצמר גפן מתוק אבל כל כך ארסית מבפנים, אני תוהה כמה ויטו מודע לכך. אני ממהרת קדימה ולא באמת זוכרת איפה אלדו חיכה לי זה היה רק תירוץ להתחמק משניהם.
היא קוראת לו ויטו לא ויטוריו והוא נותן לה. אני עוצמת את עיניי. בוודאי שהוא נותן לה היא ארוסתו, אני נשארת כך כמה שניות. עומדת במקומי עם עיניים עצומות בין האנשים שמסתובבים סביבי. אני צריכה להירגע, להפנים שהוא לא יכול להיות שלי. לא. הוא היה שלי בעבר. ועלי להשאיר את העבר במקומו. אני פוקחת את עיניי ופשוט ממשיכה ללכת, עלי לחפש את אלדו. עלי להתעשת על עצמי ולחפש אותו.
מה אם הוא מדבר עם מישהו? ובכלל לא שם. אני נושמת עמוק וממשיכה ללכת זוכרת שהוא עמד ליד בר המשקאות אבל נעצרת בחדות כאילו אני באמצע הכביש ורכבים חולפים לפני במהירות. אני עומדת במקומי שאני מבחינה בבחור ממש ממול. הוא רק כמה צעדים בודדים ממני אבל לא. רגע, זה לא היתכן.
לא. את הוזה מוחי מתווכח.
אך אני מביטה בו שוב מנסה לנשום נכון. לוסי זה לא הוא אל תפחדי. אבל ידיי רועדות והנשימה מתחילה להעלם לאט לאט.
אני שומעת איך הוא צוחק בקול רם ומדבר עם האנשים שסביבו. זה הקול שלו אני מזהה. זה אותו הקול. ליבי פועם בחוזקה ורגשותיי מתחילים לצוף מעלה. הוא לא יכול להיות כאן לוסי את הוזה קול במוחי ממשיך ומתעקש. אני ממצמצת וממשיכה להביט בגבו. אל תסתובב אליי. אל תסתובב אליי.
אני צועדת לאחור בבהלה שהוא עומד להסתובב וכמעט להבחין בי אך אני לא שמה לב על מה או מי אני כמעט מועדת לאחור עד שיד אוחזת בגבי ומאזנת אותי, מונעת ממני ליפול. ״היי, את בסדר?״ קול תוהה שואל מאחורי אבל אני לא קשובה. אני עדיין מביטה בבחור מסתובב ואז מבינה שטעיתי.
מובן שטעיתי. ון לא יכול להיות כאן. ון הרי מת. זו רק עוד הזיה שמוחי המטושטש דואג להיכנס אותי לתוכה.
אני נושמת עמוק ומסתובבת במהירות אל הבחור שכמעט מעדתי עליו. ״אני מצטערת לא הסתכלתי או הייתי מרוכזת סליחה.״ אני מבקשת ומניחה יד על ליבי מביטה שוב לאחור רק כדי לוודא שבאמת ון לא כאן. אני נושמת עמוק ברגע שאני לא מזהה אותו בין האנשים.