להבות של שלג ‏

פרק -28- כל שתבקשי

~ויטוריו~

אני נכנס לקזינו חולף על פני האנשים מבלי להתייחס לאף אחד. אין לי זמן לכך כרגע. שאני מגיע אל דלת המרתף אני מבחין בפבל. הוא עומד ליד הדלת ומביט סביב. שמבחין בי הוא מזקף את גבו, ״קאפו.״ מיישר אליי את עיניו. אני מהנהן. ״אתה מחכה לי כאן הרבה?״ אני שואל ומקליד את קוד הכניסה.
״כמה דקות.״ אמר.
אני מכווץ את עיניי, ״מה שלום לוסיונה?״ אני שואל. עבר יום שלם מאז שראיתי אותה ותהיתי איך היא. בעיקר בחרתי לתת לה זמן להירגע. ולנטינה התנהגה בשיגעון שראתה אותה. נתתי הוראה לשומרים לא לתת לה להיכנס לאחוזה שלי ללא אישורי. לא אתן לה לגעת בשלג שוב.
״לוסיונה בסדר גמור, בשעה כזו היא בדרך כלל בחדר שלה. אני מניח שהיא בוודאי כבר ישנה.״ פבל אומר גורם לי לדמיין אותה עוצמת עיניים בתמימות על הכרית.
אני מהנהן. ״טוב.״ אני פותח את הדלת למרתף ומוביל פנימה.
פבל צועד אחרי באיטיות, הוא מעולם לא ירד לכאן הוא צעיר, כמעט טירון. הסיבה העיקרית לכך שהוא מוצמד לשלג היא שהוא מבין את השפה וזו הסיבה שהוא גם כאן איתי אחרת לא הייתי מוריד אותו לכאן.
אנחנו יורדים במדרגות ומבחינים בדמיאנו. הוא עומד עם הגב אלינו ורוחץ את ידיו בכיור מול המדרגות. המים הזולגים מידיו אדומים. הוא כאן לבד אין סימן לארנס או לאנטוניו. כנראה שהוא עבד. אנטוניו מתלונן שלהיות יחד עם דמיאנו בזמן העבודה שלו גורם לו לכאב אוזניים.
פבל יורד באיטיות מאחורי ומבחין בדמיאנו. הוא מביט בו מזועזע. אני מרים גבות, הכלים של דמיאנו מסודרים על השולחן שבדרך כלל מונח עליו קפה או קלפים. כולם מגואלים בדם. טיפות דם זולגות באיטיות על רגל השולחן ונוטפות זו אחר זו על הרצפה. דמיאנו מושך את המגבת מכתפו מנגב את ידיו באיטיות ומסתובב אלינו. ״קאפו.״ הוא מיישר אליי את מבטו.
״הכל כרגיל?״ אני שואל ונועץ מבט בחולצה שלו. היא הייתה לבנה. כעת היא אדומה. דמיאנו מביט בי ומהנהן, ״הכל כשורה.״ הוא מבחין בפבל לצידי.
אני מניח את ידי על כתפו של פבל. נראה שהוא מעט חסר ביטחון מול דמיאנו. ״זה פבל, הוא הבחור שהוצמד ללוסיונה.״
״הרוסי,״ דמיאנו אומר ללא שום הבעה. כאילו נכנסנו שנינו והפרענו לו במסע העינויים שלו.
פבל מכחכח בגרונו. ״אני לא רוסי אדוני אלא פשוט דובר את השפה.״ פבל מדגיש.
אני מעלה חיוך קטן על שפתיי. ״בסדר, לא נפריע לך דמיאנו.״
אני ממשיך צועד אל עבר התאים. פבל צועד אחרי מביט לצדדים על התאים האחרים. הרוסים שבתאים נראים כמו גופות, גופות ללא עור. מחזה כל כך נוראי.
אני מכיר את שיטותיו של דמיאנו לכן דבר לא יפתיע אותי. אבל פבל נראה כאילו עומד להקיא. אני עוצר מול התא של סשה.
מבחין בו יושב שוב כנגד הקיר אבל נראה הרבה יותר בריא.
סשה מיישר אליי מבט ושותק.
אני פותח את התא ונכנס פנימה מחכה לפבל שנכנס אחרי באיטיות.
הוא מביט בסשה ואז בי. ״פשוט וקל, אני רוצה שתתרגם את מה שהוא אומר.״ אני מבהיר לפבל. ״תשאל אותו מה הוא יודע על לוסיונה, האם ידע שהיא לא בתו הביולוגית של ליאוניד וולקוב.״ אני עומד סמוך לסורגי התא ומשלב את זרועותיי.
פבל מהנהן ומתחיל לדבר איתו.
״kak ty svyazana s (מה הקשר שלך אל) לוסיונה מרנזנה?״
שואל וזוכה למבט מבולבל.
״.Katya Volkova״ (קטיה וולקוב.) סשה עונה ברוסית.
״net״ (לא) פבל אומר וחוזר על דבריו.
״Lusiana Marantsana״ (לוסיונה מרנזנה,)
"Vy znali, chto ona ne yego biologicheskaya doch'?" (האם ידעת שהיא לא בתו הביולוגית)
סשה נראה מעט מבולבל אבל הוא משיב לפבל והם מתחילים לדבר ביניהם.
אני נשאר בתא רק למען בטחונו של פבל. השיחה אורכת מספר דקות ולאחר מכן פבל מביט בי.