להבות של שלג ‏

פרק -22- אלזה

~לוסיונה~

אני סוגרת את דלת הבית ולוקחת נשימה עמוקה, מה זה היה חושבת ומתיישבת באיטיות על הספה הגדולה שבסלון. אני בוהה סביבי בדממה. הבית שקט כל כך אבל הראש שלי מלא במחשבות. אני מרימה את מבט מבחינה בשעון שתלוי על הקיר. כבר אחרי חצות, אבא בוודאי כבר בדרך, אני מקווה שהוא לא דואג לי או כועס על כך שחזרתי עם ויטו ולא איתו.
אני מתעסקת בזרת שלי בריכוז ומעלה חיוך על שפתיי. ויטו, הוא דיבר איתי באופן כזה.. חברי. אני מחליטה. כן זה היה חברי בלבד הרי הוא מאורס. אני מניחה למחשבות על ויטו ונזכרת שהוא מאורס. אני חייבת לזכור זאת. אין לי עניין בו. אני מחדירה לראשי. אני לא מתכוונת להתמודד עם בחורה כמו ולנטינה היא סימנה אותי, נראה שהיא לא מחבבת אותי. אני מכווצת את גבותיי ונזכרת איך גרמה לי להרגיש בתחילת הערב. מניחה יד על ליבי ומשפשפת זה היה נורא. היא גרמה לי להרגיש נורא.
אני צריכה לחשוב על הדבר העיקרי ביותר שקרה הערב, ויטו כן מקבל אותי ולא רואה אותי באופן נוראי כמו קודם. אני מחייכת בהתרגשות. הוא אפילו מסכים לי לקרוא לו ויטו ולא ויטוריו. זו התקדמות.
״לוסיונה?״ פבל מופיע לצד המדרגות וגורם לי להיבהל.
אני מביטה בו מופתעת. ״עמדת כאן כל הזמן הזה?״ אני שואלת.
הוא מחייך ומזיז את ראשו. ״מובן שלא, הייתי בחדרי אבל אז שמעתי את הדלת נסגרת הנחתי שחזרתם אבל רק את כאן.״
אני מהנהנת שהוא מתקדם לעברי ומתיישב על הספה לידי.
״אבא בוודאי בדרך אני חזרתי עם ויטו.״
פבל מהנהן ״איך היה לך שם? הנחתי שאני אצטרף ואהיה איתך שם אבל קיבלתי הוראה אחרת.״ הוא אומר ומזכיר לי מעט את סשה.
אני מחייכת אליו, ״מוזר מאוד.״ אני מודה.
הוא מהנהן שוב,  ״אני יכול להבין.״ אני בוהה בו לרגע ומחליטה לקום.
אני נעמדת ומחייכת, ״כבר מאוחר. אלך לישון.״ אני אומרת ומתרחקת מהספה.  ״לילה טוב,״ אני מחייכת אליו והוא נעמד גם.
״לילה טוב לוסיונה.״

אני צועדת במסדרון ומבחינה בדלת חדרי. היא מעט פתוחה כך שאני יכולה להבחין בציור הקיר שלי מבעד לדלת. אני נכנסת פנימה נשענת עליה. בדממה מסתכלת קדימה על הקיר מולי.  השרטוטים שלי עדיין כאן, גם פחיות הצבע נחות במקומם על הרצפה. אני לוקחת נשימה עמוקה. אין יותר פחד ואין יותר את החדר במרתף, העלמתי אותם.
אני חולצת נעליים וניגשת לארון הבגדים, מוציאה מתוכו בגדים נוחים ונכנסת לחדר הרחצה. לפני שאני פושטת את השמלה בזהירות אני מביטה בעצמי דרך המראה. חזרתי בתחושה מוזרה, חזרתי מודעת. הכל הערב היה משונה.
ויטו מאורס וולנטינה והיא משהו שאני לא פגשתי לפני כן. לא הייתה לי חברה ברוסיה, לא היו לי חברים בכלל וולנטינה היא ההפך מחברה. לעמותה ג׳אט היה נעים מאוד אבל ויטו לא אהב את זה. אני צריכה לנתק אותו ממוחי ומליבי זה רק יסבך הכל.
הוא לא היה צריך להגיב ככה כלפי ג׳אט זו הייתה טעות, במיוחד שיש לו מישהי אחרת. ההתנהגות הזו מגוננת מדי ולא מתאימה. אני מחליטה ומביטה בעצמי יותר. לוקחת צעד אחד קדימה ומכווצת את גבותיי תוהה מתי השיער יגדל, מתי צבע העור יחזור לעצמו. אני משפילה מבט ומורידה את כתפיות השמלה ופותחת את הרוכסן, מורידה את השמלה בעדינות ומניחה אותה על הקולב שממתין תלוי על הקיר.
אני פותחת את ברז המים באמבט ומוסיפה מעט סבון.
נותנת לאמבט להתמלא, שהאמבטיה מתמלאה לחלוטין אני נכנסת לתוכה ונאנחת במים החמימים. אני יושבת ככה בתוך המים ובוהה בתקרה הלבנה מעלי. מצבי חמור משחשבתי. לא רק החלומות רודפים אותי עכשיו אלא שאני גם מתחילה לראות דברים. אני מתחילה להזות.
אני נושפת ומרימה את השמפו מתחילה לסבן את שערי. אני יכולה להישבע שזה היה הוא. זה היה ון. לרגע אחד זה היה באמת הוא. אני נושמת עמוק ויודעת שהוא מת. שהוא לא באמת כאן הרי הוא לא יכול להיות. גם אם כן הוא לעולם לא היה נכנס לאירוע באופן כזה. הוא לא היה מסתכן שיתפסו אותו. אני מכווצת את גבותיי ונגעלת מעצם המחשבה שהייתי אמורה להתחתן איתו. מצמרר.
אני מתבוננת בקצף ובאדים שמתפזרים סביבי, עוצמת את עיניי ונחה כך מספר דקות. והנסיעה חזור, משהו היה שם. אני פוקחת את עיניי שוב. הרגשתי עם ויטו כל כך.. אני נושפת ומכניסה את ראשי אל תוך המים עוצרת את הנשימה ונותנת לכמה בועות אוויר להימלט מבין שפתיי. שכחי ממנו לוסי. שכחי.
אני יוצאת מתוך המים וממהרת להתנגב ולהתלבש.