להבות של שלג ‏

פרק -9- אויבת

~לוסיונה~

אני שוכבת על המזרן הקשה ובוהה סביבי, חוקרת את החלל. רואה קירות ישנים חלקם מעופשים ונראים חסרי תקווה, חסרי כל צבע. אני תוהה האם גם אני כזו עכשיו. זה כאילו אין לי בית. לא באמת. אני לוקחת נשימה ובוהה בכל הכתמים על התקרה. מנסה לפענח אותם. איך נגרם כתם וכתם. אני אמורה לבכות או להשתגע אבל במקום זאת אני רק שוכבת בדממה. כל כך קרובה הביתה אבל גם כל כך אבודה. סביבי המון אנשים שאני מכירה או אמורה להרגיש בטוחה איתם אבל הם רואים בי משהי אחרת. אויבת.
אני עוצמת עיניים ונושפת.

ויטו - נקמה.
הוא סימן אותי. הוא הקאפו. ואני רק.. בת האויב. אני לא לוסי מבחינתו.

אלסיו - שנאה
אחי מחק אותי. יותר מזה הוא מסוכן לי. כמעט באותה מידה גם ויטו. שניהם סימנו אותי ואני חייבת להתהלך על זכוכיות לידם כי כל צעד שגוי מוביל למוות.

אלדו - נקודת אור?
אני מחייכת. הוא המקום הבטוח. או לפחות נראה שכך.

אבא - חידה לא פתורה
אני לא יודעת דבר על אבא. מה הוא חושב, אם מאמין לי? אם רוצה להאמין.

ככל שאני חושבת על כך המחשבות שלי הופכות לאפלות יותר. והשאלה הקשה עולה בראשי. מה אם לא יאמינו לי? הם יהרגו אותי? מה יקרה לי...
אני מתהפכת ונכנעת לשינת בלהות.
החדר מריח מוזר. ריח שרוף מרחף באוויר, אני פוקחת עיניים ורואה רק שחור. ממצמצת ומשפשפת את עיניי אבל לא רואה דבר מלבד אפלה חשוכה. אפילו את עצמי אני לא רואה. כפות ידיי, רגליי, הכל שחור. אני פותחת את פי ומנסה לנשום אבל החדר כולו מלא בעשן שגונב לי את כל האוויר. אני צועקת אבל שום קול לא יוצא. הגרון שלי כואב וכאב מתפשט לי בריאות. אני צועקת בכל הכוח וקולי נשמע כמו חריקות נוראיות. אצבעותיי נחות על גרוני שאני נעמדת במקומי באפלה, לוקחת נשימה עמוקה.
זה חלום לוסי תתעוררי. אני מצווה על עצמי.
אני פוקחת את עיניי ומוצאת את עצמי בחדר שלי. המרתף. אני שוב ברוסיה. לבושה בכותונת הלבנה ומעיל הפרווה המוכר לי זרוק על הרצפה. אני מתיישבת על המיטה ומביטה סביב. הכל נראה רגיל. הבגדים שלי נקיים ועל המעיל פרווה אין שאריות דם. החדר שקט ובוודאי סשה עומד מעבר לדלת. אני מניחה את כפות רגליי על הרצפה הקרה ויורדת מהמיטה, ניגשת אל דלת חדר הרחצה ופותחת אותה לאט. הכל רגיל. ריק. אני כאן לבדי.
עיניי מביטות בדלת. סשה שם? האם הדלת פתוחה? אולי היא נעולה?
אני צועדת בחשש אל כיוון הדלת ומביטה בדממה בחור המנעול בולעת רוק. חסרת נשימה אני אוחזת בידית נדהמת לגלות שהדלת לא נעולה ובמקום נפתחת בקלילות. הדלת עכשיו פתוחה לרווחה אבל אני עדיין לא לוקחת צעד קדימה. רק עומדת מבוהלת ובוהה במדרגות המובילות ללמעלה.
לאחר כמה שניות שאני פשוט בוהה במדרגות אני לוקחת צעד ועולה מדרגה מדרגה.
״את יכולה לעשות זאת.״ אני פותחת את דלת חדר המדרגות ומביטה סביבי בדאגה. הבית שבור, חלקו אפילו עולה באש חמה. רעש האש המכרסמת את הגג מרעיד את גופי וגורם לי לרצות לחזור אל החדר הבטוח.
אני ממצמצת בבהלה ומבחינה בכתמי דם על הקירות, טביעות אצבעות ושלוליות דם על הרצפה. ״זה לא חלום.״ אני משתנקת ומניחה יד על שפתיי.
״נסיכת השלג.״ קול עבה ומוכר גורם לי להסתובב בבהלה ולהביט בזוג עיניים אפורות. הוא לבוש בחליפה ניגוד מוחלט לכל הבלגן סביבנו. יש בו זיק מוכר מהעבר, אותו הנער שאהבתי.