~ויטוריו~
אני עומד ומתבונן בה מספר דקות. היא נראית מעט ישנונית כאילו התעוררה בזה הרגע. אני מעביר את לשוני על שפתיי ונושף. עורה הבהיר נוצץ באור השמש מעליה. הרוח הקלילה מעיפה את שערה הבהיר וגורמת לה להיראות כאילו היא פיה שמתעופפת ברוח. אבל החיוך. החיוך שמופיע על פניה הוא זה שכובש אותי יותר מכל.
אני נושם עמוק ולוקח נשיפה נוספת מהסיגריה שלי. קטיה. לוסי.
היא לא זו ולא זו. הבחורה שמושיטה את ידיה מהחלון ומתבוננת בטבע הפרוש לפניה היא מישהי אחרת. מישהי לא מהעולם הזה.
היא לא לוסי שלי. לוסי נמחקה. גם כן קטיה. היא שילוב של שתיהן. רק הרבה יותר חזקה. מפחידה.
אני בוחן את פניה היפות אפילו שהיא רחוקה ממני.
איך לא הבחנתי בכך שזו היא לוסי? איך לא ראיתי זאת. האם שכחתי אותה? האם תווי פניה נעלמו מעיניי?
היא נרתעה ממני אתמול. הרגשתי בכך. אך אני גם לא יכול לפספס את עיניה שהיא מביטה בי. כאילו שאש נמצאת בתוכם.
אני תוהה האם הבחורה החייכנית ששעונה על אדן החלון היא לבסוף חיילת של ליאוניד ועומדת להחריב את כולנו. אבל מה אם לא. מה אם... היא רק לוסי. לוסי שרוצה כל כך לחזור הביתה. לוסי שלי.
אני נושף ומרגיש שמוחי עולה באש, זורק את הסיגריה ודורך עליה.
לאחר חצי שעה שאני יושב בתוך המכונית ומסיים שיחה חשובה אני יוצא וצועד בשביל הגישה אל ביתו של סלבטורה. אני תוהה מה אלדו מתכנן בראשו. הוא חיבק אותה. ניחם אותה. אני מאגרף את ידיי בכוח. זה מכעיס אותי. היא לא שלו שהוא מנחם ונוגע בה.
עוזרת הבית פותחת בשבילי את הדלת. ״שלום אדון לוצ'יאנו.״ היא מחייכת. אני נכנס פנימה שהיא צועדת לאחור ומאפשרת לי להיכנס.
הסלון ריק לא סלבטורה, לוסי או אלסיו כאן. אני מבחין רק בליאנה מרנזנה יושבת על הספה. אשתו של סלבטורה. היא נראית נוקשה ויושבת בצורה מוזרה, מתוחה כאילו משהו עובר לה בראש ולא מניח לה.
אני צועד לעברה. ״ליאנה?״ אני שואל מכיוון שהיא נראית מוטרדת ולא מרימה אליי מבט אפילו לא מקבלת אותי לשלום.
היא נעמדת באחת ומביטה בי בכעס. עיניה ננעצות בי. אני מכווץ את גבותיי בחשד. ליאנה תמיד הייתה חביבה פרצוף כזה על פניה זה משהו חדש. מאחוריה אני מבחין בקטיה. לא, לוסי ובסלבטורה שניהם יוצאים ממשרדו האישי ופונים אלינו.
ליאנה מיישרת אליי מבט זועם מרימה את ידה וסוטרת לפני במהירות שאני אפילו לא מוכן אליה. אני פוער את עיניי ומבחין בלוסי מביטה בנו המומה היא נעצרת במקום. סלבטורה רץ ומושך את ליאנה הרחק ממני. ״את השתגעת!״ הוא צועק על אשתו.
ידי אוחזת בכוח רב בנדן הסכין שלי. מבלי שאני אפילו שם לב לכך. אם אדם אחר היה עומד מולי. הוא מזמן היה עם הסכין שלי נעוצה בגרונו.
אני מביט בה המום לחלוטין. כבוד. כבוד. אני חוזר בראשי ומנסה להרגיע את עצמי. הייתי יכול להרוג אותה על כך. הייתי, אם הייתי חד מספיק. אם הייתי עומד מול אדם אחר ולא מול אשתו של הקונסילייר שלי.
עיניי מביטות בדאגה של סלבטורה. הוא מביט בי מפוחד. מבוהל.
״כלאת אותה! מי אתה! אע! מי אתה שתכלא את הבת שלי!״
ליאנה צורחת ברחבי הבית עד שסלבטורה סוגר אותה יחד איתו מאחורי דלת משרדו. אני מביט סביב ומבחין בעובדי הבית נעלמים גם הם מאחורי הדלתות השונות.
לוסי מביטה המומה בדלת המשרד של אביה ואז מסתובבת אליי. אני מביט בה ונושם עמוק משחרר סוף סוף את אחיזתי מהנדן.
היא צועדת לעברי בדאגה ומזיזה את ראשה מצד לצד נותנת לשערה להתפזר סביב.
״אני מצטערת ויטוריו.. היא לא התכוונה, אני בטוחה בכך.״ ממהרת לומר וגורמת לי להרגיש כעס. רק כעס כלפיה. תמימה. כו תמימה.
״לא התכוונתי לספר לה.. לא חשבתי שהיא תגיב ככה, היא שאלה ו...״ מסבירה בדאגה ועיניה הכחולות מביעות חרטה עמוקה.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Romanceהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
