להבות של שלג ‏

פרק -31- גשם

~לוסיונה~

אחרי שאני פושטת את השמלה בזהירות ורוחצת את גופי אני מתלבשת ומביטה במראה. אני מבחינה בשיער הכהה מבצבץ בשורשי השיער שלי. הוא בולט בעיני, כל כך בולט. אני ממצמצת נושכת את שפתיי. מברישה את שיערי ומדי פעם עיניי מביטות בטבעת שעל ידי. עוברים בי מעט יסורי מצפון על כך שויטו היה צריך לבחור ביני ובין בולנטינה. אני יכולה להבין מה היא מרגישה אבל מצד שני. אני והוא היינו מאורסים קודם אני צריכה להאחז בזה.
אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי חוזרת והם היו נשואים? מה אם היו להם ילדים קטנים? אני מניחה את ידי על פני באומללות.
מה אם הייתי מתה שם, ברוסיה. מה אם בכלל עדיין הייתי ברוסיה? ממש עכשיו ולא הייתי כאן? אני נושפת ומרגישה את גופי מתחמם מהתחושה הרעה שחולפת בי. הייתי בוודאי נשואה לון. הוא לא היה מוותר ולוחץ על ליאוניד שנתחתן כמה שיותר מהר. אני מכווצת את גבותיי ומתבוננת בבואתי שבמראה.
הייתי נאלצת להתחתן עם ון והייתי סובלת. אני עוצמת עיניים ומנגבת את הדמעות. אני צריכה להפסיק לחשוב על העבר, להתרכז בהווה ובעתיד. לחשוב על משפחתי ובויטו.
אני לוקחת את השמלה ותולה אותה בארון. מתבוננת בה מרגישה רגש בתוך תוכי פועם. היום היה יום טוב. אני מחייכת וניגשת לחלון. מבחינה באנשים עדיין עובדים על הגינה. מנקים אפילו שהחשכה כבר ירדה. אני מתבוננת אל השערים הגבוהים של ביתי, ברכבים שנוסעים בכביש המרוחק. אני מבחינה ברכב עם פנסים דלוקים. הם בולטים בחשיכה. הרכב דומם, עוצר במקום ממש  סמוך לשער.
אני מרימה גבה ותוהה. מה אם זו היא? ולנטינה? מה אם היא הגיעה עד לכאן? אני לא יכולה שלא להאמין בכך. היא רוצה את ויטו. זו עובדה.
אני נושפת ומסתובבת. לוסיונה. פשוט תפסיקי.
מתחשק לי לנער את גופי מהמחשבות שמשתוללות בראשי.
אני יוצאת יחפה מחדרי וכמעט נתקלת בפבל שעומד סמוך לדלת. אני מכווצת את עיניי, ״חשבתי שאתה בחדר שלך.״ השעה מאוחרת.
הוא מחייך ומהנהן. ״התכוונתי לבדוק מה איתך, שהכל בסדר.״ פבל מתנהג אליי כאל חברה. אני מחייכת אליו, ״הכל בסדר פבל. אתה יכול לישון.״ אני אומרת וממהרת לאחוז במעקה המדרגות שאני יורדת.
אני מבחינה באלסיו עובר אבל הוא לא מבחין בי ונכנס לאותו החדר שישנתי בו באותו לילה שלא הצלחתי להירדם. אני עוקבת אחריו ופותחת את דלת החדר אחרי שהוא נכנס.
אני מוצאת את אלסיו שוכב על המיטה וממצמץ לעברי. ״לוסיונה?״ הוא שואל ומזדקף.
אני מחייכת ומתיישבת על הכיסא מולו. ״היי.״
הוא צוחק, ״היי לוסי.״ משיב. ״איך את מרגישה אחרי היום?״
אני מרימה כתף. ״מוזר.״ אני מרגישה מרוגשת.
הוא מהנהן, ״היה מקסים.״
אני מהנהנת. ״גם ג׳ולייט הייתה חמודה הבטחתי לה שניפגש שוב.״ הוא מצר את עיניו, ״כן? התחברתן?״
אני מביטה סביבי. ״אני לא יודעת אם התחברנו פשוט דיברנו. היא מעט פתוחה מדי אבל נחמדה מאוד.״ אני מחייכת. ״היא אמרה שהיא מכירה אותך.״
הוא מהנהן ונראה עייף. משפשף את פניו, ״כן גדלנו יחד כולנו.״
אני מחייכת ״אני חושבת שהיא רוצה לחזור להיות חברה שלך.״ אני רומזת לו.
״אנחנו חברים.״ עונה בקלילות.
אני מרימה גבות, ״ממנה נשמע שאתם מרוחקים, אולי היא רוצה להיות קרובה יותר?״
״כן? את חושבת?״ הוא שואל ונראה משועשע מהמחשבה על כך.
״אתה לא מעוניין בכך?״ אני מתעניינת. הוא מרים כתפיים,
״אני לא מעוניין בה. זאת אומרת ג'ולייט בחורה מקסימה אבל..״
״היא לא האחת.״ אני עונה במקומו ותוהה מי זו האחת? נראה שאלסיו שומר על ליבו. אני מרגישה בזה.
הוא מהנהן, ״ראית מי הגיע היום לאירוסים שלכם?״ שואל ומעביר נושא לחלוטין.
״מישהו חשוב?״ אני תוהה.
״אני לא יודע אם את זוכרת.״ צוחק. ״אבל דריו רוסו הגיע. את זוכרת אותו במקרה?״
אני מזיזה את ראשי מצד לצד.
״קאפו של ניו יורק.״ הוא אומר בגאווה כזו. אני מהנהנת,
אני מודעת לכך שיש עוד משפחות איטלקיות ששולטות באזורים אחרים.
״כולם יבואו לחתונה.״ אלסיו אומר פתאום. אני פוערת את עיניי.
״באמת?״ אני מעט נלחצת.
״ויטו הוא קאפו לוסיונה.״ אלסיו מחייך מולי וקורץ.
״את מודעת למי את מאורסת?״ מרים גבה בשעשוע.
אני מחייכת, ״כן אלסיו אני מודעת לכך.״ אני מהנהנת.
הוא מהנהן, ״אני שמח שזה ויטו. הוא הכי טוב בשבילך.״ אומר.
אני מביטה בו בשאלה, ״מה זאת אומרת הכי טוב בשבילי?״
אלסיו ממצמץ. ״אני מתכוון שהוא מכיר אותך מהעבר, חוויתם דבר או שניים אפילו שזה היה בגיל צעיר. הוא לא זר לך.״
אני מביטה בו לרגע, ״אתה עדיין חושד בי?״ אני לוחשת וגורמת לו להביט בי מבולבל. ״יש סיבה שאני אמור לחשוד בך?״ הוא מטה את ראשו.
אני נושכת את שפתיי. ״מובן שלא.״
אלסיו מהנהן. ״חזרת מעט שונה, חיית במקום אחר לגמרי. מקום שיש בו תרבות אחרת לחלוטין. את לא שמה לב לכך כי ככה את רגילה אבל שמים לב לוסי וזה בסדר.״ מהנהן מולי.
אני מביטה בו ומשפילה מבט. ״אני לא רוצה להיות להיות שונה אלסיו.״
״זה בסדר להיות שונה.״ הוא מתעקש ומניח את ידו על ידי. ״וחוץ מזה עכשיו שתתחתני עם ויטו, אני בטוח שתיכנסי לעניינים.״ מחייך.
״אני תוהה איך זה יהיה.״ אני לוחשת. ״איך ארגיש.״
״איך את מרגישה עכשיו?״
״טוב.״ אני מודה.
״אז יהיה טוב. אני חושב שאת אוהבת לחשוב הרבה.״ מניח את ידו על ראשו ומביט בי. ״תפסיקי לחשוב כל כך הרבה.״ מרים גבה בשעשוע.
אני בולעת רוק. זה מה שעשיתי עד עכשיו. חשבתי. חשבתי עם עצמי כל חיי. אני מהנהנת. אלסיו מחייך ונראה שחושב על משהו.
אני עומדת, ״אלך לאמא אני צריכה ממנה משהו, היא בקומה הזו או למעלה לדעתך?״ אני שואלת.
הוא חוזר לשכב על המיטה. ״אני חושב שראיתי אותה בסלון.״
אני מהנהנת, ״תודה אלסיו.״ אני אומרת ויוצאת מהחדר.