להבות של שלג ‏

פרק -26- חוק

~לוסיונה~

אני מביטה סביבי ואז מחזירה לו מבט, ״אני לא יודעת..״ אני עונה באי נוחות. להיות איתו. לבד, במשך יום שלם?
ויטו עדיין מביט בי ממתין לתשובה. ״אתה לא בוטח בי ואז מבקש שאבוא איתך? מה אם אתקל בשיחה הקשורה לענייני המאפיה שלך?״ אני שואלת ולוגמת מהתה שלי. חיוך עולה על שפתיו והוא מהנהן, ״אני מבין לאן את חותרת שלג.״
אני מרימה גבות, ״אני חושבת שאתה לא תרצה אותי איתך..״
הוא מחייך ומזיז את ראשו מצד לצד. ״שלג,״ הוא מרים את כוס הקפה שלו ולוגם. אני מביטה בו בשתיקה ומחכה שימשיך לדבר. ״אם לא הייתי רוצה אותך לא הייתי מציע זאת.״ הוא אומר באופן כל כך ישיר שמעלה בי המון שאלות. האם הוא ישיר בהכל? אוכל לשאול כל שאלה והוא יענה לי בכנות?

״אתה שונא אותי?״

״אתה אוהב אותי?״

״מה אתה מרגיש ברגע שאתה מסתכל עלי?״

״שלג?״ הוא שואל מולי וגורם לי למצמץ. ״סליחה,״ אני לוחשת במבוכה על כך שנשאבתי אל מחשבותיי. אני מביטה סביב ומבחינה במבטו של אבי. הוא מדבר אל אלסיו אבל מביט בי ובויטו באופן כזה שכמעט ולא שמים לב לכך. אני תוהה האם הוא בוחן את התנהגותו של ויטו איתי. אבא ואמא שניהם דאגו לשאול אותי עליו זה בוודאי נבע בגלל החתונה, הם דואגים לי. המחשבה הזו מעניקה לי מעט תקווה. אבא מסיט את מבטו ומהנהן אל אלסיו. אני עדיין מביטה בו וחושבת על מה שביקש קודם לכן. הוא רוצה שאדבר איתו על מה קרה שם. שאדבר על ליאוניד וולקוב. אני בולעת רוק בחשש ותוהה. להישאר בבית ולנהל שיחה שתציף בי כל כך הרבה רגשות נוראים, שיחה שתזכיר לי כמה אני שונה או לבלות עם ויטו, שזה אתגר בפני עצמו. אני לוקחת נשימה עמוקה ומסתובבת אל ויטו והוא מיישר אליי מבט שואל.
״בסדר, אבוא איתך.״ אני אומרת במהירות. הוא מטה את ראשו ומצביע עלי, ״מעניין כי נראה שלא כל כך רצית.״
אני נושכת את שפתיי, ״אם אתה לא מעוניין אז לא.״ אני ממהרת לומר והוא מגחך. ״או לא, אני בהחלט מעוניין.״
אני בולעת רוק ומביטה בצלחת שלי, העיקר לא בו. עיניי זזות לעבר ידיו ואני מבחינה בכך שאין לו טבעת. טבעת האירוסים שלו לא עליו. עיניי מזנקות אליו במהירות אבל הוא כבר מביט בי ומרים את ידו, ״תהיתי מתי תשימי לב לכך.״
אני נושמת עמוק ומסיטה מבט הצידה אבל חוזרת להביט בו.
אני מכווצת את עיניי, ״אתה לא חושב שאתה פוגע בה?״ אני אומרת את האמת.
ויטו נאנח אבל לא נראה שאכפת לו מולנטינה. ״לא התכוונתי להתחתן מאהבה רק חובה.״ הוא אומר בפשטות כזו.
אני מכווצת גבות. ״tak zhe, kak ya״ (בדיוק כמוני). אני מוצאת את עצמי אומרת בקול רם ולא בראשי. עיניי נפערות שאני מבינה שהוא שמע. ״אני אלך לשירותים.״ אני ממהרת לומר ומתכוונת לקום אך הוא אוחז בגב הכיסא שלי מונע ממני לזוז. מצמיד אותי לשולחן ונצמד אליי בעצמו. ״מה אמרת?״ הוא שואל נועץ בי מבט.
״שום דבר.״ אני ממהרת לומר ומנסה לא להביט בו, מקווה שפניי לא אדומות ומסגירות אותי.
״את מתחמקת.״ מתעקש ולא מרפה את ידו מגב הכיסא.
״אני לא,״ אני מתווכחת.
״כן את כן, מה הפירוש של מה שאמרת?״ שואל והדופק שלי עולה. אני נושפת, ״שיש לי שירותים.״ אני לוחשת לו מקווה שאף אחד לא שם לב לשנינו.
ויטו מכווץ את עיניו בחשד ומשחרר את ידו מגב הכיסא, סוף סוף נותן לי לקום.