להבות של שלג ‏

פרק -5- נסיכת השלג

~לוסיונה~

אחרי נסיעה ארוכה הרכב עוצר. אלדו יוצא ראשון ופותח בשבילי את הדלת. האוויר הקר מתנגש בי וגורם לי צמרמורת. הרוח קרה כל כך עד שאני צריכה לכווץ את עיניי. אלדו מסמן לי לצאת ואני מוצאת את עצמי עומדת בשדה התעופה מול מטוס. אני מביטה באלדו בשאלה והוא מסמן לי להתקדם. ״קדימה מפה.״
הוא מוביל אותי במעלה מדרגות המטוס. אני עולה וחשה עייפות כאילו הכל כבד מדי. הנסיעה הייתה ארוכה והמתח באוויר עייף אותי. גבי כואב וכפות רגליי צורבות. אני מכוסה בדם שלא שלי והדאגה לסשה לא נגמרת. סשה מת. כולם מתו. אבל את הולכת הביתה. אני מבטיחה לעצמי ומביטה סביבי ונעצרת בגובה המטוס. חשה ברוח הקפואה על פני. לרגע אחד מרגישה מאושרת. סוף סוף אני אחזור הביתה. אלדו מתבונן בי ונעצר גם הוא. מתחשק לי לפרוש את זרועותיי לאוויר ולקחת נשימה עמוקה.
״קרה משהו?״ אלדו מכחכח. ״כלומר את רוצה משהו?״ שואל שוב ומביט בי.
עיניי מתעכבות על הרכב בראש השיירה החונה ליד המטוס. אני צופה מלמעלה על ויטו הוא יוצא מהרכב ומדבר עם כמה בחורים. הרוח הקרה של מוסקבה מקפיאה את לחיי ושיערי מתבדר ברוח הקרה. אבל לא ממש אכפת לי. ויטו מסקרן יותר. הוא לא זיהה אותי. אף אחד מהם.
״קטיה?״ אלדו שואל בדאגה.

״לא קטיה.״ אני משיבה באנגלית עדיין בוהה בויטו כמהופנטת עד שדלת באחד הרכבים נפתחת ואבא יוצא ממנה. הוא מדבר עם אלסיו. או יותר נכון צועק עליו. אני אגיע הביתה ואדבר איתו. הוא יאמין לי. כי הוא אבא שלי, הוא חייב. אני מבטיחה לעצמי ועיניי מדלגות חזרה אל אלדו לצידי. הוא מכווץ את עיניו האפורות ומרים גבה.
״אז את מדברת אנגלית?״ אומר במן חשד אפילו כעס. אני מחייכת אליו, ״תודה. הצלת אותי שם.״ אני אומרת ומתכוונת לכך. אני צועדת לעבר המטוס אך ידו שעדיין אוחזת בי מתהדקת בכוח גורמת לי לעצור ולהביט בו בחשש.
״זה שאני אנושי לא אומר שאני מחבב אותך, את עדיין אויבת בשבילי.״ כיווץ את עיניו בכעס והבהיר לי מוביל אל פנים המטוס.
השלווה שהייתה בי נעלמה בין רגע והבנתי פתאום. ברחתי מסיוט אחד ונכנסתי לאחר. אני מחליטה בזמן שאלדו מושיב אותי בכיסא מרוחק ממנו.

אני מתכווצת שגבי פוגש בגב הכיסא. אלדו מבחין בכך אבל לא אומר דבר. רק מתיישב רחוק ממני. במתח אני מתעסקת עם העור המצולק שלי על הזרת ומושכת אותו שוב ושוב. בחוסר נוחות אני מזיזה את כפות רגליי וחשה בכאב הצורב בהן. כוויות קור. אני מזהה את הכאב החד. רעש מגיע מכיוון דלת המטוס וגברים בודדים נכנסים. חלקם חולפים על פניי מבלי להביט בכלל וחלק נועצים מבטים אפלים גורמים לי להיצמד יותר לכיסא שלי.
אני מזהה את רובם. הם היו חלק בפלישה לאחוזה. שהכיסא מולי נשאר פנוי. בליבי אני מבקשת שאבא ישב בו. כך אוכל לבחון את פניו יותר. להביט בו. לראות כמה הזדקן בשנים שהייתי ברוסיה, להתגעגע שהוא כל כך קרוב. אך שהוא עולה למטוס הוא בקושי מביט בי וגורר בכעס את אלסיו אחריו. אני מסתובבת מעט במקומי ומתבוננת בשניהם מתיישבים רחוק ממני.