~לוסיונה~
דלת הרכב נפתחת ואבא מושיט את לי את ידו. אני יוצאת מהרכב ומעלה חיוך נבוך על שפתיי. ״את נראית כל כך יפה לוסי שלי.״ אבא מחייך ואני משתדלת להביט רק בו לא בכל הצלמים סביב.
אנחנו צועדים יחד יד ביד ונעלי הערב הכסופות שלי דורכות על השטיח האדום. אירוע כמו זה מזכיר לי אירועים רבים שהייתי מוכרחה ללכת כי ליאוניד היה דורש זאת. הוא אהב להציג אותי ככה. כמו שלל, פרס.
האולם שאנחנו נכנסים לתוכו כל כך גדול, פשוט עצום.
אני מרימה את ראשי ומביטה סביב כמו אדם שמעולם לא היה במקום כמו זה.
הכיפה הגדולה מעלינו מרהיבה. לא ראיתי תקרה מסוג זה קודם לכן וציורי המלאכים מקשטים אותה. הדמויות מזכירות לי את ציורו של לאונרדו דה וינצ'י המכונה ״אצבע אלוהים.״ ממש כמו כיפת קפלה. הצבעים בהירים ועדינים מתנגשים בכהים. פסי זהב נופלים מהתקרה לאורך כל הקירות. הכל עשוי שיש מבריק. ״מיוחד כאן נכון?״ אבא אומר לידי ומביט סביב גם.
אני מהנהנת.
״בעבר לפני שנים הייתה כאן כנסייה אבל כיום האולם המיוחד הזה מיועד לאירועים כמו זה שאני ואת הגענו אליו.״ מסביר.
אני מכווצת את גבותיי בתדהמה. ״אז זה אומר שהציור, זה..״
״ציורו של לאונרדו דה וינצ'י,״ אבא מגחך ממבטי ההמום. ״זה ההעתק שהכין אמן מוכשר אחר.״
״ואו.״ אני נעצרת ומביטה למעלה. אני יכולה להביט בזה כל היום.
״משפחת מרנזנה.״ אלדו ממהר אלינו וגורם לי לחייך. הוא לבוש באופן מהודר. חליפה שחורה ומדויקת, שערו מסודר וחיוך גדול עולה על פניו היפות.
״לא נפגשנו המון זמן אני מרגיש מעט חלוד.״ הוא צוחק ולוחץ את ידו של אבי.
אבא מהנהן, ״אני אלך לדבר עם כמה אנשים לוסי. תישארי לצידו של אלדו?״ הוא מביט בי בשאלה ואני מהנהנת. ״אשמח להישאר לצידו של אלדו.״ אני מגחכת שהוא קורץ ומרים כתפיים במן התרגשות. אבא מחייך ופונה ללכת.
״פיורה..״ אלדו מחייך וגורם לי לחייך גם. ״אני חייב להודות שאת נראית..״ הוא מביט בי ומזיז את ראשו מצד לצד. ״פשוט כמו נסיכה מהאגדות.״ הוא אוחז בידי וגורם לי להסתובב.
אני עוצמת את עיניי במבוכה. ״אני נראית רגיל אלדו תפסיק.״ אני לוחשת שאנשים מסביב מביטים. ״היי, אל תמעיטי בערכך.״ מביט בי
״אני שמח שאת כאן, אני שונא אירועים כמו אלה.״ הוא אומר ונעמד לצידי מביט על הקהל סביב.
אני מכווצת את גבותיי, ״למה?״
הוא נושף, ״זאת עבודה, לבוא לחייך כל כך הרבה זמן עד שהשפתיים כואבות.. לומר שלום לכל מי שאתה רק שונא.״
אני מגחכת. ״זו גם דרך להבחין בכך.״ אני אומרת ומבחינה בצבע אדום עז בין האנשים. בחורה יפה עומדת בשמלה אדומה. אני מכווצת גבות.
״היא נראית כמו נסיכה.״ אני לוחשת ואלדו מהנהן ומביט בה ״יש אומרים שהיא הבחורה הכי יפה בכל שיקגו.״ הוא אומר.
אני מעט מקנאה בעורה הכהה, עורה לא בהיר וחיוור כמו שלי. לא הייתי מצליחה להחזיק דקה בשמלה כזו.. לעומתה. שערה הכהה גם צורם לי. כי היא כל מה שאני לא. כל מה שנלקח ממני.
אני מחייכת ומביטה בה נראה שהיא מחפשת מישהו, היא מחזיקה בשמלה שלה וממהרת עיניה זזות לצדדים.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Romanceהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
