להבות של שלג ‏

פרק -13- קליפה ריקה

~לוסיונה~

בעוד אני אוחזת במעקה המדרגות אני נושמת עמוק ויורדת לאט לאט. מרימה את ראשי ובוהה סביבי, מנסה לבלוע הכל. להכיר הכל, כל פינה בבית. את היצירות התלויות לאורך קיר המדרגות, את השטיחים הנחים לאורך הרצפה ואפילו את הריח המרחף באוויר. שום דבר כאן לא מוכר לי. הגעתי למקום חדש לגמרי. אפילו עם אמא אני מרגישה שיש לי מרחק. אני מרגישה שמשהו בה השתנה. אולי זו האנרגיה? אולי אפילו היא מגיעה ממני? אולי אני זו שהשתנתי?
אני נעצרת בכניסה למטבח ומתבוננת בה מסדרת את הכלים על השולחן.
זו אני. אני מזהה. לא הייתה לי דמות אימהית כל כך הרבה שנים הבעיה היא בי. אני מתבוננת בה מספר רגעים בטוחה שפבל תוהה מאחורי מה אני עושה ומדוע אני פשוט עומדת כאן ולא זזה ממקומי. אמא מרימה את עיניה מהשולחן ומבחינה בי בכניסה למטבח.
״לוסי.״ היא מתקרבת ומעניקה לי חיוך גדול. ״פבל אתה יכול לחכות בסלון. מיותר שתישאר כאן.״ אמא מסלקת אותו בנפנוף יד והוא מהנהן והולך.
״בואי.״ מושיטה לי את ידה. אני מהנהנת ואוחזת בכף ידה מביטה בשולחן שסידרה.
״סלט.״ היא מצביעה על קערת הירקות. ״ושאר התבשילים כבר בתנור כדי שהכל יהיה חם שנשב לאכול.״
אני מהנהנת מולה ומרגישה קצת מוזר. לא עמדתי באזור כזה של מטבח ככה המון זמן. באחוזה של ליאוניד הייתי מתיישבת בכיסא ופשוט אוכלת את מה שהגישו בחדר האוכל. אין בקשות רק ציות.

״תרצי לעזור לי לחתוך?״ שאלה והניחה מולי קרש חיתוך וסכין. אני ממצמצת בדממה מספר רגעים ומהנהנת.
״יופי, אני מרגישה שמעט זמן ביחד יעזור לנו לא?״ מביטה בי בשאלה.
אני מהנהנת שוב ומכריחה את עצמי לדבר. ״כן. זה יעזור לנו.״ אני אומרת עם חיוך מתוח. אני לא יודעת למה קשה לי כל כך איתה. למה אני חשה ככה. קפואה כאילו גופי הופך למקשה אחת של בטון.
אמא מסדרת את הירקות ומתכוונת להוציא קרש חיתוך נוסף בשבילה אבל אז נשמע צלצול. אני מביטה בה בשאלה.
״כנראה הבנים הגיעו, תתחילי אני כבר מצטרפת רק אקבל אותם.״ היא מנגבת את ידיה במגבת ואז משאירה אותה על השולחן וממהרת לצאת מהמטבח.
אני נשארת עומדת במקומי ובוהה בה יוצאת ונעלמת. פבל לא כאן ואני לבדי במטבח. עם סכין. אני רושמת בראשי.

אני בוהה סביבי בבלבול לפני שאני מרימה את המלפפון הירוק. רק לחתוך ירקות.. כמה קשה זה יכול להיות? הנחתי את הירק על הקרש ואחזתי בסכין. אני מחקה את האופן שבו ויטו אוחז בסכין שלו ומתחילה לחתוך. לא ראיתי את הטבחית ברוסיה חותכת, האוכל תמיד הוגש לשולחן. לא הייתה לי הצצה למטבח או לזמן העבודה שלהם. אני מרגישה מטופשת על כך שזה כל כך זר לי. המלפפון נחתך לעיגולים גדולים והם מתגלגלים ומתפזרים כך שאני עוצרת ואוספת אותם אל תוך הקערה.
״גס מדי.״ קולו של ויטו מבהיל אותי וגורם לי להניח את הסכין במהירות, כאילו הייתי רוצה להוכיח לו שאני לא מסוכנת כמו שהוא חושב. כאילו לא השתמשתי בנשק הזה.
״מה..?״ אני שואלת בקושי מוציאה את המילה מפי ומבחינה בעיניו נעוצות בי. הוא לבוש בחולצה שחורה ומכנס מעט אלגנטי. נראה כאילו יצא לפגישה עסקית קלילה. אני מנסה להתעלם מהפנים היפות שלו ומביטה בירקות.
״חתכת באופן גס מדי.״ הוא עוקף את השולחן ונעמד לצידי. מביט בירקות. ״מתי חתכת ירקות לאחרונה?״ הוא נשען על השולחן ומביט בי בשאלה. אני רק בולעת רוק וממצמצת. ״אני לא זוכרת.״ אמרתי.
הוא מעלה חיוך על שפתיו וכמעט מגחך בקול. אני מכווצת עיניים כלפיו אך הוא מתעלם לחלוטין ואומר. ״זה לא כזה קשה.. בעצם די קל.״ הוא מרים את הסכין ולוקח את המלפפון שנשאר וחותך אותו במיומנות שגורמת לי לפעור עיניים. אני מרימה חתיכה ובוהה בה. זה דק. ממש דק. המחשבה היחידה שעולה בראשי היא האם הוא מיומן כך גם על בני אדם? צמרמורת.
הוא מניח את הסכין. ״נסי את.״ הסמקתי, ״אני לא טובה בבישול.״ מיהרתי לומר חשה במבוכה.
בכל פעם שמביט בי אני מרגישה כאילו הוא נועץ את עיניו בתוכי, חודר אל תוך נשמתי.
״לא כולם חייבים להיות, פשוט נסי.״ הוא אומר.
אני מסתכלת עליו ומרימה את הסכין שוב, מנסה לחקות אותו. חותכת מעט לאט יותר ממנו אבל דק יותר מאשר קודם.
״ככה?״ אני שואלת ומביטה בו. הוא עדיין מחייך. ״זה עדיף על קודם.. ״ לוקח את הסכין מידי ופשוט מתחיל לחתוך. לא עוברות כמה דקות והוא סיים לחתוך את כל הירקות משאיר את החתיכות הגסות שלי על הקרש החיתוך.