להבות של שלג ‏

פרק -20- אחכה שנים

~ויטוריו~

היה לי חשוב לדבר איתה בעיקר אם אני רוצה שתשנא לי. נכון אני מתכוון לשים עין ולהבחין בכל צעד שלה הרי זו הסיבה העיקרית לחתונה הזו אבל אני גם לא יכול לשקר לעצמי. זה משהו בה, אולי עצם הידיעה שזו לוסי.. או שלא. זה כבר לא זה. העניין הוא שהיא מושכת אותי. היא. הדמות שהפכה להיות. עדינה, מסוגרת ומסתורית. לוסי שהכרתי הייתה פתוחה הרבה יותר, מלאת אנרגיה היו רואים זאת בעיניה הכחולות היום הן הפכו והתכהו, נהפכו לכבויות. היא נראית כאילו כל דבר שמוציאה מהפה עבר חשיבה עמוקה. אפילו אופן העמידה שלה נראה כל כך מחושב. היא כולה מחושבת.
אני לא רוצה שתחשוב שאני שונא אותה. לא. אני חושד מעט זה כן, שונא אני לא. אני תוהה איך תגיב לחדשות האלו. היא בטח תסרב. היא לא מכירה אותי. אולי את ויטוריו הנער זה שהיה תמים כיום אני לא כזה. כיום אני ההפך הגמור ממנו.

אני זוקף את גבי שמפכ״ל המשטרה לוחץ את ידי, ״ויטוריו ציפיתי לראות אותך כאן היום. התרומה שלך למשטרה נדיבה מאוד, אני לא יכול שלא להודות לך על כך.״ הוא מחייך ומבליט עוד יותר את לחיו השמנמנות.
אני מהנהן, ״ביטחון הוא הדבר החשוב ביותר.״ אני אומר ונועץ בו מבט.
הוא עדיין מחייך אליי הרי הביטחון שבשבילי והגנה בשבילו.
״אני שמח שאנחנו מסכימים בנושא הזה.״ הוא אומר ואני מהנהן. כעת אני מתכוון לגשת אל האדם הבא ברשימה. איימונד רנדלי. הוא הגישה הבטוחה שלי לגבול מקסיקו. אני מבחין בו חולף על פני אנשים ולבסוף נעצר ולוחץ את ידו של ראש העיר אבל מאחוריהם אני קולט אותה. לוקח נשימה עמוקה ומתבונן. רק מתבונן בה. היא עומדת זקופה, שערה הבהיר נשפך על גבה והשמלה שעליה גורמת לה לזהור. צהוב. היא נראית ככה כמו נסיכה מהאגדות. אלדו עומד לצידה שניהם מדברים, הוא גורם לחיוך קטן לעלות על שפתיה. אך היא גם מתעסקת באצבעותיה. הבחנתי בכך כבר קודם זה משהו שהיא נוהגת לעשות שוב ושוב.
באופן כמעט אוטומטי אני שוכח מכל התוכניות שלי וצועד אליה. אלדו הוא זה שמבחין בי קודם שאני נעצר. ״ויטו.״ הוא אומר אבל אני בוהה בה. אבוד לגמרי אפילו לא מעיף מבט באחי. אני מתבונן בפניה היפות שמחזירה לי מבט מופתע. משהו במבט שלה כלפי. אני ממצמץ כי היא פשוט מכשפת אותי רק על ידי כך שהיא פה מולי. שקטה כל כך. עיניה הכחולות מביטות בי ואני לא מצליח להבין מה הן אומרות.
אני מעלה חיוך על שפתיי ״Sei così mozzafiato, Snow״ (את כל כך עוצרת נשימה, שלג.) אני מוציא בין שפתיי כמעט ללא ידיעתי. אני לא יודע אם היא מבינה לחלוטין את המילים שלי אבל היא מעניקה לי מבט עמוק, כזה שגורם לי לחשוב שהיא הבינה כל מילה ומילה ממה שאמרתי.
״גם אתה לבוש כל כך יפה, זה הולם אותך.״ היא אומרת עם חיוך נבוך. אני מנתק את עיני ממנה ומביט באלדו, ״תדאג להישאר לצידה אני צריך עוד להסתובב כאן.״ הוא יודע אני צריך לסדר את העניין במקסיקו. זה אחד המקומות שאנחנו מנסים להגיע אליו וכעת סוף סוף יש הזדמנות. אני פונה ללכת אך אני מסתובב. ״כבר אחזור.״ אני מביט בעיניה שוב.