להבות של שלג ‏

פרק -14- קולם של הציפורים

~לוסיונה~

אני ממצמצת בשאלה ומביטה בידה. היא מצביעה על סימן הנשיכה של ון. אני נזכרת באותו יום בספריה וצמרמורת חולפת בי.
אני מורידה את ידה של אמא ונאנחת. ״זה רק..״ אני משפילה מבט על גופי. ״כלום.״ אני אומרת אבל זה נשמע רע.
״וזה?״ אמא אוחזת בזרועי מסובבת אותי מפנה מבט אל גבי.
אני מתנערת ממנה בעדינות. ״רק מכות.״ אני מביטה בה מופתעת מכך שאכפת לה. ״אלה רק מכות.״ אני לוחשת יותר. מעולם לא שאלו אותי על הסימנים בגופי. מעולם לא היה למישהו אכפת. גם לי לא.
״רק.. מכות..?״ היא חוזרת אחרי ומשפשפת את פניה כאילו אינה יכולה להבין זאת. ״זה.. הוא..״ היא לוקחת נשימה עמוקה. ״אבא שלך לא סיפר לי הכל.״ אומרת פתאום ונראה שמאשימה אותו. ״הם פגעו בך? שם ברוסיה? או אולי אבא פגע בך? אחרי שהוא הביא אותך לכאן?״ אמא שואלת ודמעות מתחילות ומתאספות בעיניה, אני מביטה בה ולא יודעת איך להגיב לה.
נראה שהיא דואגת. חרדה. כועסת. היא פוערת את עיניה והבגדים שהיו בידה נופלים על הרצפה.
״הוא לא סיפר לי איפה היית לוסי..״ היא עוצמת את עיניה חזק. ״הוא לא מוכן לספר לי כלום. רק שהיית ברוסיה, בבית הזה.. ושהם לקחו אותך מאיתנו..״
״רגע.״ אני מרימה את ידיי ועוצמת עיניים. ״אני אספר לך.״ אני מחליטה לומר מכיוון שהיא נראית כל כך נסערת ואני לא יודעת מה הדבר הכי נכון להגיד. אמא מביטה בי בציפיה.
״אחרי שאתלבש, בסדר?״ אני תוהה.
אמא מהנהנת ולוקחת נשימה עמוקה. היא מסיטה את שיערה לאחור ונרגעת מעט. ״סליחה..״ היא מרימה את ידה ואת הבגדים שנפלו. ״סליחה,״ מזיזה את ראשה מצד לצד. ״אני פשוט מאוד מבולבלת ולראות אותך ככה, בכלל לראות אותך שוב..״ היא נעצרת ונשענת על הכיור בכבדות. ״סליחה לוסי.״ היא מביטה בי. ״אולי כדי שאניח לך? את רוצה להיות קצת לבד?״ היא מכווצת גבות בשאלה וכבר מתכוונת ללכת.
״לא. תישארי.״ אני אומר מחייכת לעברה ברכות.

אני יושבת על הכיסא בזמן שאמא מברישה את שיערי. מברישה אותו ברכות, בנחת ובשלווה. אני מתבוננת בה דרך המראה בסקרנות. אמא נראית מאושרת. שמחה.
״מה את חושבת על הצבע של השיער?״ אני שואלת אותה בזמן שהיא אוחזת בשיערי הבהיר. זו שאלה שתמיד רציתי לשאול.
אמא מניחה את שיערי על גבי ומעבירה בו את ידיה. ״השיער שלך תמיד היה יפה. גם ככה הוא יפה.״ מחייכת. אבל נראה שהיא מתאמצת.
״הוא לא מגעיל אותך?״ אני שואלת ישירה מדי רוצה להבחין במבטה, להבין מה היא באמת מרגישה.
״ממש לא.״ אומרת ומלטפת את שיערי ברכות. ״כל דבר בך יפה לוסי.״
אני מסתובבת ואוחזת בגב הכיסא, מביטה ישירות בעיניה.
״אבא לא הכה אותי.״ אני מבהירה. היא מביטה בי מעט לחוצה מכווצת את עיניה. ״לא הכו אותי.״ אני מבטיחה שוב. ״הם אפילו נתנו לי לישון על מיטה ואכלתי..״ אני ממשיכה לומר אך אמא מתרחקת מהר מדי, מבהילה אותי במהירות שלה. אני פוערת את עיניי.
״הם.. אביך..? כלא אותך?״ שאלה. אני נושמת עמוק וממצמצת בבלבול מולה. אולי לא הייתי צריכה לדבר. זאת הייתה טעות.
״סלבטורה אמר לי שלא. הוא הבטיח שלא!״ אמא אומרת ונראית זועמת.
אני נעמדת במקומי מושיטה את ידי ומנסה להגיע אליה אבל היא כבר יוצאת מפתח הדלת וממהרת במסדרון. אני צועדת אל הדלת ומציצה מחוץ לחדרי בחשש מבחינה בפבל המבולבל. הוא מביט באמא רצה במסדרון. ״אני חושבת שגרמתי לה לכעוס.״ אני לוחשת לו ברוסית.
פבל מכווץ את גבותיו בדממה ואני בוחרת לצאת מחדרי וצועדת אחר הכיוון שאליו אמא הלכה. פבל לא צועד אחרי אלא נשאר במקומו במסדרון.
אני ממשיכה במסדרון ופונה אל הדלת שהיא נעלמה מאחוריה.
מצמידה את אוזני אל הדלת ומנסה לשמוע מה קורה בפנים.