להבות של שלג ‏

פרק -24- כבוד

~ויטוריו~

אני עומד ובוהה במבנה הבית מולי, בית משפחת רודיני. אני מכווץ את עיניי ומסיים באיטיות את הסיגריה. לפייטרו רודיני יש כסף רב, זה מוקצן כל כך ולא משהו שאני אוהב. אני נאנח ומכבה את הסיגריה חולף על פני פסלי ישו העומדים זה לצד זה על יד מדרגות השיש.
אני עולה במדרגות ודופק על הדלת. קודם אדבר עם אביה ואז עם ולנטינה. אני מחליט ברגע שעוזרת הבית פותחת את הדלת בפניי. אני נכנס פנימה ומבחין בולנטינה, היא מתרוממת מהספה כאילו כבר המתינה לי דקות רבות. ״היי,״ היא ניגשת אליי מחייכת ואוחזת בידי. אני מפנה את מבטי לאביה שצועד לעברנו. פייטרו רודיני הוא איש מעט מבוגר, המשפחה שלו תחת המאפיה שנים אבל משפחתו לא בכירה. אני בוחן את הליכתו לעברי. גאווה וביטחון. נראה שהוא רזה אפילו יותר. הוא תמיד היה רזה מאוד, פניו רזות וצרות. אין שום דמיון בינו לבין ביתו.
״ויטוריו אני שמח שהגעת.״ הוא לוחץ את ידי. הכוח היחיד שיש לו הוא כסף ובשבילי זה אפילו לא כוח.
אני מהנהן, ״ולנטינה קודם אדבר עם אביך.״ אני מביט בולנטינה.
״אחכה כאן.״ היא מחייכת ומתיישבת חזרה אל הספה. אני מהנהן ומחייך אליה חזרה. לא רציתי לפגוע בה כך.

אני נכנס למשרדו של פייטרו אחריו ומתיישב על הכיסא מולו.
״ויטוריו,״ הוא מניח מולי כוס ויסקי. ״מה עם אביך איך הוא מרגיש?״ מתעניין ברשמיות.
״אבי נשאר באותו מצב.״ אני מאשר, דיברתי איתו אתמול. הוא מודע לכך שאני מבטל את החתונה עם ולנטינה ומתחתן עם לוסי. לא ציפיתי שהוא יתנגד לכך אבל גם לא ציפיתי שיתמוך בכך. הוא שמע על לוסי, הוא מעודכן בהכל בזכות אלדו. אחי נפגש עם אבי הרבה יותר ממני. אבי חייך שביקשתי את אישורו. הוא קרץ ואמר משפט שגרם לי להאמין במה שאני עומד לעשות.
״הבת של סלבטורה הובטחה לך הרבה לפני.״
״המצב לא מחמיר אבל גם לא משתפר.״ אני אומר.
פייטרו מהנהן ומשפיל מבט, ״ביקשת לדבר איתי בגלל החתונה? השבועות נעלמים וכמעט הגיע הזמן לכך..״ הוא מביט בי בציפייה.
אני מהנהן ניגש ישר לעניין.
״פייטרו,״ אני מניח את ידי על השולחן, ״אתה יודע שאין לי עניין באהבה והכל נבע מהדרישה של אבי לחתונה, חשוב לי לכבד אותו.״
הוא מכווץ את עיניו ומהנהן. ״אני מודע.״ הוא עונה ונשמע מעט חשדן.
״אני מעריך את הבת שלך,״ אני נשען לאחור בכיסא. ״ולנטינה היא הבחירה הכי נכונה.״ אני אומר והוא מעלה על שפתיו חיוך, גאה בעצמו על כך.
אני מביט בכף ידי ומשחק עם הטבעת. ״אני מתנצל אבל אצטרך לבטל את החתונה.״ אני מיישר אליו את עיניי. פייטרו מביט בי בדממה, לא מניד עפעף. הוא מבין מה אני אומר אבל גם מבין מי אני. מי עומד מולו. הוא לוקח נשימה עמוקה ולוגם מכוס הוויסקי מולו בחוסר סבלנות, ״מה הסיבה לכך?״ שואל מעט בתוקפנות. אני מבחין בזיעה המבצבצת במצחו. נראה שהוא מתאפק.
אני מכווץ את עיניי, ״אני צריך סיבה?״ אני שואל בהרמת גבה.
הוא מישיר אליי מבט אמיץ, ״ברור שאתה צריך סיבה!״ מתפרץ עלי וגורם לי להעלות חיוך מתוח על שפתיי.
״פייטרו רודיני..״ אני מלמל מערבב את הוויסקי בכוס נועץ בו מבט. ״שכחת מול מי אתה?״ אני שואל בנחת.
הוא מביט בי באומץ רב ולא משפיל את מבטו לשנייה. הוא כועס.
אני מניח את הכוס על השולחן ונעמד, ״אני מבין את העלבון שאתה בוודאי חש.. היית על הפסגה. ביתך היחידה הייתה אמורה להיות אשתי, היית אמור להיות אדם בעל כוח רב.״ הוא עדיין יושב במקומו ומביט בי, נושם בכבדות.
אני מניח את ידיי על שולחנו רוכן אליו. ״אני מתנצל על האופן שבו אני מעמיד אותך וכמובן את ולנטינה. היא האחרונה שהייתי רוצה לפגוע בה או בשמה המכובד...״